כל אחת מאיתנו רצה בדרכה.

דרך הריצה שלי היא בקילומטרים.

ביום בו ההתחלתי לרוץ, לפני חמש שנים, הקשבתי לנשימותיי, להלמות הלב, למוסיקה הפנימית שבגופי. המאמץ הוא שלי ובשבילי, האתגר הוא שלי ובשבילי. כל ריצה אני מתחילה מחדש, מזיעה, נשברת, בונה, ממשיכה ומתגאה לגלות שאני כן יכולה.

בריצה אין זיופים. בריצה אני נלחמת ובריצה אני משלימה. דרך הריצה שלי מצאה ונתנה לי כוחות.

דרך הריצה שלי שאלתי שאלות, התלבטתי בבעיות, ודרך הריצה שלי מצאתי תשובות.

הריצה שלי היא אולי המקום היחיד בחיי ובעולמי שבו אני אחראית בלעדית, לי השליטה המלאה. אף אחד לא יכול לעשות זאת עבורי או במקומי. נסיבות חיי מגבילות לעיתים את המתי, את הכמה (מגבלות הזמן, תביעות החיים: ילדים, עבודה), אבל כשאני מתחילה לרוץ – שם החופש האמיתי. גם אם יש ימים שהריצה זרועה במאבקים פנימיים, בכאבים פיזיים או סתם ברדידות ואפרוריות. יש ריצות מרוממות נפש ויש ריצות המצריכות מילות עידוד. כמו בחיים של כל אחת מאיתנו, יש ימים זורמים מרגע היקיצה ויש ימים צולעים, זוחלים, שאת חייבת למצוא בהם את כוחות הנפש לעבור כל שעה, להזכיר לעצמך שזה רק עוד יום, וזה יעבור, ואת יכולה. אבל בכל ריצה, קשה, קלה, משופעת מהמורות או חלקה, כשאני מסיימת –– יש תחושת נצחון – עשיתי זאת! הצלחתי! אני יכולה! וזה הכח. זו העוצמה.

כשהייתי סטודנטית למשחק, לפני הרבה שנים, היה לי מורה קפדן ותובעני שנתן לי את הכלי הגדול ביותר להגשמת דרכי, למציאת החופש שלי עד עצם היום הזה- את המסגרת. הוא איפשר לי לבנות לעצמי את המסגרת, ובמקום לראות אותה כמגבילה, הוא לימד אותי את מסגרת החופש. מאז ועד היום המסגרת מאפשרת לי לנוע בחופשיות, ישר, באלכסון  ובמעגלים – להתפרע ולהשתולל – ההפך ממה שהמילה מסגרת "עושה" בדמיון. וזה שומר עליי ומרחיב את גבולותיי. כי מסגרת היא דבר דינמי. היא נוקשה, והיא רכה. היא גמישה והיא שקופה. היא כל דבר שנכון לך ומשתנה בהתאם למקום שלך בחיים, באותו יום ולפעמים משתנה מידי שעה – אבל היא לא צריכה להיות כובלת ומאיימת. היא יכולה להיות נקודת האחיזה. העוגן שלך. הדרך שלך.

הבנתי שהריצה שלי היא המסגרת אותה חיפשתי, אותה יצרתי, ואשר יצרה את דרכי.

ובמהלך השנים, עם הקילומטרים, למדתי שההתמדה בונה דרך ברורה. את דרך היושר שלי עם עצמי.

לכל סוג של ריצה יש משמעות. כל ריצה נחשבת. קילומטרים הם רק דרך אחת לרוץ. מה שאת צריכה לעשות זה להמשיך ולנטוע את רגלייך בקרקע, גם כשהיא רכה, גם כשתהייה טובענית. את תראי שהיא תתעצב, תתחזק, תיבנה. ולבסוף, תתמוך בך – בדרכך. את רק צריכה להתמיד.

ובריצה כאמור, אין זיופים – ולכן כנראה שזו הדרך שלי לעצמי, לאני האמיתי, הכואב ביותר, השואל ביותר, התוהה ביותר, המעצים ביותר. ככל שאמשיך לרוץ, אמשיך לגלות.

אז מהמקום הזה אני מזמינה אותך להשתתף. לקרוא, לתהות, לצחוק, לבכות ולהיות כל מה שאת רוצה וצריכה להיות – ולהגיע לאן שדרכך תוביל אותך בטוב וברע – ושאת תוכלי למצוא את הריצה שלך.

רוצי על זה!

מוקדש באהבה לכל הנשים בחיי