לאחרונה נפצעתי בריצה.

פגיעה בשוק שמאל ממאמץ יתר.

ידעתי שזה עומד להגיע. הכאב העמום, המסתתר, מגיח ונעלם. הניסיון להתעלם מהכאב. לרוץ עם הכאב בתקווה שייעלם מעצמו. תמיד התקווה שכאב ייעלם מעצמו. בגוף כמו גם בלב, בנפש. בריצה, כשלא מטפלים בכאב, וממשיכים כרגיל, הוא בד"כ מתעצם. עד לכדי פציעה. עד לכדי צורך להפסיק לרוץ. בנפש, בחיים, ההתעלמות והזמן מביאים לעיתים למרפא. האמנם? האם תמיד צריך לטפל בשורש הכאב? בשורש הפציעה? האם כך גופי יהיה שלם יותר, ליבי מוכן יותר בפעם הבאה?

מהם סממני הפציעה? מדוע נפצעים בריצה? מדוע נפצעים בחיים? ואיך, איך מתמודדים? איך ממשיכים הלאה ומחלימים? איך מתחזקים? איך משלימים ונהיים שוב שלמים? מה כואב יותר? פציעת הגוף או פצע הנפש? שבר מאמץ או לב מרוסק?

בריצה הגוף מדבר. הגוף מדבר אם הוא במאמץ יתר. אם הוא עייף מידי, עובד קשה מידי. הנפש נפצעת אחרת. ולעיתים, פציעת הגוף היא פשוט התרגום הפיזי של פציעת הנפש. הגוף לעיתים מאותת ראשון שיש לפעול למען החלמה. וההחלמה מפציעה – גוף או נפש – יש בה דמיון. ההתמודדות, יש בה דמיון. הקושי, יש בו דמיון.

איך עושים את המעבר מפציעה להחלמה? האם זו החלטה? תלוי. בתקופות חכמות, אפסיק לרוץ מיידית. אפסיק לפעול באופן בו אני יודעת שיכאב. הפעם, מייד עליתי על האופניים, קפצתי לבריכה, התחלתי פילאטיס. עשיתי סדר ותכנית להחלמה. החלטתי לבנות את כוחי כדי לחזור לריצה משופרת. גם בפציעת הנפש, בפציעת הלב, אני יכולה להחליט לא להתבוסס במקום הכואב, ולהמיר זאת בהתעסקות בדברים אחרים המרחיקים ומסיטים אותי מהניתוח הבלתי פוסק, משחזור "סיבת" הכאב. וזה עובד! המרתי את האנרגיות למקום בו אתחזק ואחוזק ובסופו של דבר גם אחלים, וגם אצא חזקה יותר. ואז – הדרך תהייה סלולה יותר. ברורה יותר. חלקה יותר. ובדרך לדרך אחוש את הבנייה, אחוש את לקיחת האחריות והשליטה חזרה לידיי, לגופי ולנפשי. אבל, מה שנשמע רציונלי ומסודר כאן, לא משקף את הקושי שבהחלטה ובביצוע. הקושי בהתמדה ובנחישות על מנת להגיע. קשה לבוא ממקום של פציעה עמוקה לכוחות ובנייה להחלמה. ואין, אין קיצורי דרך. צריך לרצות להחלים מפציעה. וצריך לזה כוח. פציעה, יש בה חולשה. הגוף יודע לפעמים שהוא צריך מנוחה, פסק זמן, עוד לפני הנפש.

האם אפשר לחזות פציעה? מהם האותות ומהם האיתותים ומדוע ומתי אנו בוחרות להתעלם? מדוע יש צורך לרוץ/ לחיות עם כאב? מה אנחנו מנסות להוכיח? הלא ככל שנרוץ זמן ארוך יותר עם הכאב, הוא לא ייעלם. מה הצורך להמשיך עם למרות ואולי בגלל הכאב? מה אני מנסה להוכיח לעצמי? שיש לי כוח סבל, או שאני אנצח אותו למרות הכל?

אני רוצה לומר לכן: היו קשובות לגופכן, ללבכן. גם במרוץ, גם בריצה. כי העובדה שאנחנו "יכולות", לא אומרת שאנו חייבות. לא בכל מחיר. כי לריצה הזו יש מחיר. היא על חשבון ולפעמים במקום. ומאותו מקום, וזה המבלבל כל-כך, היא נותנת כוח. אבל, בימים מסויימים ובתקופות מסויימות, היא מרוקנת. ואז אנחנו מועדות להיפצע. והגוף והנפש הם בסימביוזה מתמשכת. אנחנו רק חושבות לפעמים, משלות את עצמנו שיש לנו את השליטה.

אני מאחלת לכל אחת שיהיה לה את הכוח "להרשות" לעצמה להיפצע, להיכנע לעיתים לדרך. שבפציעה, תרשו לעצמכן להתפרק. כל כך צריך לפעמים את יללת הקושי, את צעקת הכאב, את בכי ההתפרקות. כמעט תמיד כשאנחנו נפצעות, כואבות, אנו חושקות שפתיים "שמא" יראו שאנחנו חלשות. לבכות? להתלונן? חלילה. כי אנחנו תמיד חזקות, תמיד בשליטה.

למדתי, עם השנים ועם פציעות ושברי הגוף והנפש אותם חייתי ועברתי, שהחוזק האמיתי הוא ביכולת להישבר ולהודות בחולשה. החולשה היא לעיתים הכוח, ומהמקום הזה מתחילה ההחלמה, הבנייה והצמיחה למקום חזק יותר. וכמה מפחיד להודות בעובדה, לומר קודם כל לעצמי, ואחר כך לסובבים אותי שכן, גם אני נשברת. אני לא חסינה. ואולי דווקא השבירה היא החסינות?

* מוקדש לחברותיי שתמיד שם כשאני פצועה