כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רוצי על זה - כתוב עבור אתר סלונה

    הבלוג הזה הוא על הדרך של כל אחת. זה לא על ריצה למען הריצה. זה על האופן בו הריצה מלווה, משפיעה ולוקחת חלק בחיים שלי, על איך הריצה נהייתה חלק מדרכי. על הדרך/הדרכים של כל אחת. על הדרכים בהן אנו מניעות את עצמינו. על מה עוצר אותנו ואיך אנחנו ממשיכות. איך אנחנו הולכות קדימה ומתי צריך, אפשר ומותר ללכת גם אחורה. כאישה, כאמא, כקרייריסטית, ובראש ובראשונה כבן-אדם – אני מרגישה שכולנו מתלבטות, שואלות שאלות, מחפשות תשובות ולעיתים פשוט רוצות "להיות". מה שנכון לי, אולי לא נכון לך, ומה שאת שואפת אליו, זו לא שאיפתי. אבל יש לנו המון מן המשותף בדרך.

    על שגרה ועל גיוון - נכתב לאתר סלונה 1.12.2010

    0 תגובות   יום ראשון, 20/3/11, 19:59

    אני אוהבת דינמיות. מוכנה לנסות ולהתנסות. שינויים זה דבר מרענן, במידה ונעשים עם מחשבה. התנסיתי לא מעט בשינויי קריירה, שינויי מקום (ארץ) מגורים. אני אוהבת אנשים ותמיד שמחה להכיר. אני אוהבת לבדוק מסלולי ריצה חדשים. נופים חדשים, ספירת קילומטרים לא ידועים מראש. זה "ממהר" לי את הדרך. משהו בלא-ידוע מרגש אותי, גם אם מלחיץ ומפחיד לעיתים. ואחרי זמן מה אני מתעייפת. רוצה לחזור למוכר ולידוע. זה נותן לי ביטחון. זה נותן לי שלווה. זה נותן לי כוח.

    שגרה מבורכת

    שבת. חמש וחצי בבוקר. אני על האופניים, מוכנה ומזומנה ללוות את חבורת המתאמנים למרתון טבריה. "מנהג" אותו התחלתי מאז פציעתי בקיץ. מדי שבת אני מתייצבת השכם בבוקר, אופניים בין הרגליים, תרמיל מלא בקבוקוני מים ותמרים על הגב – ויוצאת לדרך. ריצה ארוכה היום (32 ק"מ). מתחילים לרוץ (לרכוב) והמסלול שונה. במקום להישאר בפארק, שם כל מ"מ מוכר וידוע, יוצאים לכיוון רמה"ש, יורדים לשדות, מחשבים את הקילומטראז’ ובעקבותיו המסלול. ומתנהל ויכוח: למה לא נשארנו במסלול הרגיל בפארק? שואל צפריר. אני מכיר כל ק"מ, יודע בדיוק איפה אני נמצא, כמה נשאר. ודורון עונה לו: מה רע בלגוון? תפנק אותי, תן לי להוביל. ומתחיל דיון קצר בהשתתפות קבוצתית. אני נהנית מכל רגע – מהדרך ה"שונה", מהגיוון של המסלול, ובמיוחד מהוויכוח/ שיחה בין הגברים על גיוון.

    כשהחיים עמוסים אפילו סתם בדברים הרגילים, יש משהו בשבתות של הרכיבה (למרות הקימה המוקדמת, אותה אני מתעבת) עליו אני יכולה לסמוך. זוהי שגרה מבורכת. לשגרה זו יש מחיר. אי אפשר ללכת לישון מאוחר מדי, אי אפשר לשתות יותר מדי (לא מתכון מבטיח לחיי האהבה). אבל האושר של הריצה/רכיבה/פעילות ממלא את המצברים ודוחק את הוויתורים למקום של עצמה. ואז כל היום נראה אחרת בהתחדשות, ולקראת סוף השבוע, מתמלאים בציפייה לקראת השבת הקרבה. הוא שאמרתי, שגרה.

    האם פחד מגיוון מעיד על הזדקנות?

    אני בניו-יורק עכשיו. הפעם, לא התחשק לי לנסוע. יש עליי הרבה שנות ניו-יורק ויחסי אהבה/ אמביוולנטיות מאוד מורכבים. אני כאן בגלל העבודה ולא רציתי לבוא (איך אפשר לא לרצות לנסוע לניו יורק?). הייתכן שאישה שפויה לא תרצה לבלות שבוע בניו-יורק, גם אם עמוס בעבודה?

    רק לאחרונה התחלתי לבנות מחדש את שגרת חיי, לאחר מספר שנים סוערות, ועם כל אהבתי לעיר, פחדתי שלא יהיו לי את האנרגיות לנסיעה. פחדתי שהגיוון – היציאה מהשגרה – יערערו אותי, יוציאו אותי משיווי המשקל שעבדתי כל כך קשה להגיע אליו. הייתכן שאני, שכל כך סקרנית, כל כך אוהבת שינויים, פשוט מאוימת מהגיוון? האם המילה גיוון יש בה איום? ואם כן, מדוע? האם גיוון מסמל שמי שמאמינה וחיה בגיוון איננה מסוגלת להתמיד? האם פחד מגיוון מעיד על הזדקנות? תחילת הקיבעון? ואם כבר התגברנו על הרתיעה של הכנסת הגיוון לשגרת חיינו (סטייה ממסלול הריצה הקיים, שינוי מקום עבודה, גיוון בסקס – איכשהו תמיד כן מדברים על גיוון שם וצמד המילים – גיוון בסקס – מופיע לעיתים קרובות יותר מאשר סתם "גיוון" של השגרה, לא?), מה עושים כאשר הגיוון החדש הופך לשגרה משעממת? האם יש דבר כזה – יותר מידי גיוון? האם אפשר ליצור "שגרה סוערת" או "שגרה מגוונת"? כזו שתהווה את הבסיס, העוגן, המסגרת בתוכה אפשר יהיה להתפרע?

    הנה הגיוון שבשגרה אותו חיפשתי

    ובכן, ימים ספורים לפני הנסיעה, ובאופן מודע ביותר, החלטתי לעשות סוויטש בראש: טיסה ארוכה בה אוכל לישון יותר שעות ממה שיוצא לי בבית + שעות בהן אין מיילים, סמסים, שיחות + שבוע במלון + מפגש עם קולגות מכל העולם = שבירת השגרה! ואז נפל לי האסימון: שבירת השגרה – הנה הגיוון שבשגרה אותו חיפשתי. הגיוון לא חייב להיות דבר ענק. הוא יכול להתבטא בווריאציות קטנות על השגרה. ולאחר ההחלטה וההבנה הזו, עברתי לפאזה של ההתרגשות והכיף שתמיד אפיינו את אהבתי לנסיעות, לחוות חוויות חדשות/ ישנות/ חדשות.

    סנטרל פארק. שוב שבת. שמש חורפית מחממת. המוני אדם צובאים על הפארק. המוני רצים. אחותי ואני ביניהם. צוחקות, מקטרות ובעיקר בעיקר נהנות מהריצה המשותפת הנדירה, זו שמחברת אותנו במקום שאי-אפשר לתאר במילים אלא רק בתיפוף רגליים, זיעה וציפייה ל"קפה שאחרי". זה קורה לנו פעם או פעמיים בשנה מאז אנו חיות בשתי יבשות רחוקות זו מזו. זה מאפשר לנו להתאחד באהבתנו המשותפת, שהיא חלק משגרת חיינו. והנה, למרות שהיתה זו "סתם" ריצה של שבת ועמידה בקילומטראז’ השבועי שלי, זו היתה ריצה לא-שגרתית שמילאה אותנו שמחה וסיפוק.

    והנה אני. תוהה על שגרה ועל גיוון.

    To my sole sister, Yael

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      RunnerGirl
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין