משפצח לו פורים במחולו הצבעוני, התמלאה הרשת החברתית "ספר הפנים" באלבומי תמונות רבים וססגוניים, התבוננות בהם העלתה אצלי מחשבות ורגשות מכמה כיוונים: האחד, אלבומי תמונות ממסיבות פורים, בהם מצולמים חברים כשהם שמחים, לעיתים ללא התיוג גם בקושי מזוהים, שיטוט מציצני סקרני בתמונות ובאלבומים מגלה כמו מפתיע, אנשים נוספים מוכרים, לעיתים כאלו שנכנסו אל פריים המצלמה בלא כל כוונה, מזכירים כמה שהעולם שלנו קטן וכמה שכולם בעצם הם חברים של חברים של חברים. לפעמים תגליות מסוג זה מעלות חיוך נוסטלגי של "מזכיר נשכחות", לפעמים נותנות הרגשה נעימה וחמימה כי העולם הוא חממה מוגנת, ולעיתים, הסקרנות גוברת, ואני יוצאת למסע "פיצוחים" - מה ההוא עושה במסיבה של זה שהוא חבר שלה, ומה טיב הקשר בינהם???? השני, קשור גם הוא במסיבות של החג, ובבחירה שלי לא להשתתף באף אחת מהן. אני מוצאת שהאלבומים, המתעדים את רגעי השמחה, והביחד, השייכות, והקונפורמיות מעמתים אותי עם המקום שלי עם עצמי, ועם מצב הרוח הכללי, ועם מדד השמחה הפנימית, ועם משקל הקלילות ומפלס האופטימיות. השלישי, קשור בסוגיית ההתחפשות, הרהורים מעמיקים סביב העובדה שבעולם המבוגרים קיימים שני סוגים של אנשים - כאלו שבשבילם כל סיבה היא הזדמנות לחגיגה ושהתחפשות היא מצווה שאין לוותר עליה בשום אופן וצורה, ואחרים שבאמא'שלהם תעזוב אותם מה להתחפש עכשיו ושכל המהות הזו של יציאה משגרה, והעזה, ומתיחת גבולות ולהיות אחר ולהשטתות אינה משרתת כל צורך, ונהפוך הוא. והרביעי, קשור דווקא באלבומי התמונות של ילדי חבריי המחופשים, ססגוניים ושמחים מתמיד, שמזכירים לי, שאחרי הכל - עכשיו, הוא ה-זמן לילדים, כי ילדים זה שמחה, ובפעם הכמעט ראשונה אני מרגישה בלב איזו צביטה של החמצה. ויש לו לאדר הזה עוד כמה ימים, ובעקבותיו יגיח האביב וימלא את הארץ, ושעון הקיץ יביא עימו ימים מוארים וארוכים, ושמש מלטפת ומנחמת, ועם כל אלו, (והיא חייבת לבוא) תגיע גם יותר שמחה. |