חג שמח לכולם, הייתי רוצה להיות קצת יותר שמח וחגיגי אבל לצערי במהלך הסופ"ש נפטרה סבתי האהובה הילדה ון-סטרטן. החלטתי לכתוב עליה מאחר וסיפור חייה אינו רגיל כלל וכלל, ורציתי לכבד את זיכרה בהפצתו. למי שאין כוח לשמוע על סבתא זקנה רק אקדים שסבתי הייתה חסידת אומות העולם והצילה את סבי במהלך השואה. אם החלטתם להישאר ולקרוא אני מודה לכם, ועכשיו אנסה לפרוש בקצרה את סיפורה של היל דויזר (Hilleke Duizer) שהפכה להילדה ון-סטרטן. סבתא נולדה ב-1925 בכפר הולנדי קטן בשם Asperen, משפחתה היתה נוצרית-דתית כמו רבים מכפריי הולנד באותה תקופה. בצעירותה היא עזרה במשק המשפחתי, בעיקר לאחר מות אביה פרנץ, מה שהפיל עוד יותר מטלות על כתפיה. היא לא התלוננה אלא ניגשה למלאכה כמו הולנדית אמיתית- בעקשנות אך עם חיוך וגישה חיובית. החיים בכפר היו טובים למדי, עד למלחמת העולם ה-2. הגרמנים (שלהגיד שאינם אהודים על ההולנדים זו מחמאה) הטילו מגבלות קשות על האוכלוסייה הכפרית שכללה "תרומות" מהמשק בצורת דגן ותפו"א וגם את הסוסים. כמובן, שגורל יהודי הולנד היה גרוע בהרבה וכאן נכנס לסיפור סבי- יופקה (יוסף) ון-סטרטן. משפחת דויזר הכירה בצורה עקיפה את משפחתו של סבי וב-1941 אם המשפחה, חייסברטיה דויזר, כינסה את שבעת ילדיה ושאלה אם היו מתנגדים להסתיר יהודי. המשפחה האמינה שזה מה שאנשים טובים היו עושים והסכימו להסתיר את בן דודו של סבי, דניאל הס. לרוע המזל דניאל החליט לאחר כשנתיים לנסוע לאמסטרדם לבקר את חברתו, הנאצים תפסו אותו והוא נשלח למחנה מאוטהאוזן ולא חזר. ב-43' הגיע סבי להסתתר, הוא היה בן 22. לפני שהגיע למשפחת דויזר הוא נתפס ע"י המשטרה ההולנדית ושוחרר בדרך נס- גיסו Sal Van-Gelder התקשר לתחנת המשטרה וצעק עליהם בגרמנית תקיפה מאוד (המילה "sofort" בגרמנית משמעותה מייד, אבל מייד תקיף!) לשחרר את היהודי ון-סטרטן, השוטר ההולנדי נבהל מה"גרמני" ושחרר את סבי שברח למסתור. הוא השתדל לעזור בשדות שהיו מחוץ לכפר וסבתא אמרה שהיה חוזר למסתור עם צבע נהדר... יום אחד באו הגרמנים לערוך חיפוש בבית והגיעו לסולם לעליית הגג שבה הסתתר סבא בין ערימות החציר. הגרמני כמעט וטיפס לעליית הגג אך סבתא, אחותה וגיסתה החלו לפלרטט עם החיילים הגרמנים שמייד איבדו עניין בחיפוש ורק דקרו את החציר עם כידוניהם. בכפר דיברו זמן רב על (ואני מצטט) "ההתנהגות השערורייתית של נערות דויזר". סבתא אפילו נסעה פעם אחת עם סבא על אופניים לבקר את הוריו שהתחבאו אצל חקלאי אחר. מתישהו נתפסו הוריו של סבי ביחד עם עוד 5 יהודים שהסתיר החקלאי ונשלחו למחנה אושוויץ-וסטרבורק, שם הייתה גם אחותו של סבי- ליני. הם הצליחו איכשהו להעביר לסבי פתק שאת תוכנו אספר בסיום. הם לא שרדו את השואה. סבא נהיה עצוב מאוד וסבתא ניסתה לנחם ולעודד, הוא קרא לה בחיבה "נחמה" וזה אכן הפך לשמה העברי כאשר התגיירה. לאחר המלחמה הם התחתנו במרשם האוכלוסין ההולנדי. סבתא התגיירה מתוך אהבה לסבא, היא לא הרגישה שום בעיה עם המגבלות והאיסורים שבדת היהודית. משפחתה נהגה לקרוא המון בברית החדשה והישנה והרבה דברים היו לה מוכרים. כמובן שהם גם התחתנו בשנית, הפעם תחת חופה! בהולנד נולדו להם 3 בנים- יהודה (לואי), דני ושלום. ב-51' עלתה המשפחה הצעריה לישראל, זה היה מהלך קשה יותר מהגיור כי סבתא לא הכירה שום דבר על הארץ, ולא ידעה מילה בעברית. היא רק ידעה שזה מאוד מאוד חשוב לבעלה. העלייה הייתה מייגעת וסבתא חטפה "שוק" קטן בהתחלה אבל חברים ומשפחה עזרו לה להתאקלם לאט לאט. הם עברו מס' דירות בארץ כאשר החוויה המעניינת ביותר הייתה כאשר הם התגוררו בשכונת רמת-יצחק ברמת-גן. השכונה הייתה מאוכלסת בעיקר בעולים מתימן והם היו בלונדיניים עם עיניים בהירות, וגם לבשו ביגוד אירופי מאוד. ראיתי תמונות מהתקופה ואני אומר לכם שזה באמת מצחיק לראות את בגדי הים שלהם שנראו כמו חליפות מלחים. אני יכול לספר המון על ההתחלה בארץ כי סבתי ואבי היו מספרים לנו המון סיפורים מצחיקים, אבל לא נלאה את הקוראים. ב-57' נולדה להם בת ראשונה והם קראו לה ליני. ב-64' הם קנו בית עם גינה ברמת חן, שם גרה סבתא עד לאחרונה. סבתא וסבא היו דמויות מוכרות ברמת חן, בעיקר זכורה סבתא שהייתה נוסעת על אופניים הולנדיות עם סל מקדימה וסל מאחורה, בדר"כ עם נכד מקדימה ומצרכים מאחורה... היא רכבה על אופניה עד לגיל מאוד מאוחר, עד שרגליה לא יכלו עוד. גם הגינה של סבתא הייתה ידועה (הולנדית, פרחים, באמת צריך להרחיב?) וצבעונית להפליא. הם היו פעילים בקרב עולי הולנד וסבא היה דמות מאוד מוכרת בקהילה זו. סבא יוסף נפטר ב-1989 ממחלת הסרטן, אבל עד הסוף הוא לא נתן למחלה לדכא את רוחו. סבתא המשיכה להתגורר ברמת חן עם ליני. בשנת 2005 קיבלו סבתא ואמה המנוחה חייסברטיה את התואר חסידות אומות העולם, זהו הכבוד הגדול ביותר שניתן לקבל על מעשיהן בתקופה החשוכה ההיא. לטקס ביד-ושם הגיעה סבתא מלווה ברבים מנכדיה. לסבתא הילדה נולדו כאמור 4 ילדים ו-13 נכדים. את הנינים אני כבר לא אספור אבל אל דאגה, היא השאירה מורשת רחבה. סבתא תזכר תמיד כאישה מרשימה, חייכנית ואהובה ששמרה תמיד על מורל גבוה. כפי שיכולתם לקרוא סבא וסבתא בנו בארץ בית לתפארת עם משפחה ענפה והם גם העבירו את אותו חינוך ציוני אמיתי לכל צאצאיהם. מעכשיו נותר לנו רק להתגעגע לשניהם, ולנסות לגרום להם להיות כמה שיותר גאים שם למעלה. סיפורה של הילדה ון-סטרטן דומה מאוד לסיפורה של רות המואביה, גם סבתא עזבה את בית אביה ואת מולדתה והלכה אחרי לבה אל הלא-נודע. במקום חיים שקטים בהולנד הציורית היא עלתה לארץ ישראל, איפה ששקט ושלווה אלו מילים נדירות. אני בטוח שכעת יזכרו לה בשמיים את הפסוק "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ולסיום רק אספר לכם מה היה כתוב באותו פתק שהעבירו הוריו של סבי ממחנה הריכוז. בפתק היה כתוב "אני לא יודע אם אנחנו עוד נתראה אי-פעם, אבל אני מקווה שאתם תמשיכו ללכת בדרך החיים שאנחנו נתנו לכם כדוגמא". המשפט הזה ילווה אותי כל חיי, ואני אנסה לעמוד בבקשה זו ולשמור על הערכים שהעבירו סבי וסבתי להוריי שהעבירו לי. אני גאה בסבי וסבתי על מסע חייהם, ושמח להיות חלק ממורשת זו. אני לא כל כך יודע איך לסיים פוסט אישי כזה, אבל אני מקווה שלמדתם עוד משהו על ציונות ואהבת הארץ, כי זה מה שאני רואה בדמותם של סבא וסבתא. יהי זכרם ברוך.
|