המוזות רוחשות לרגע ארוך ואז שותקות. כאילו מתלבטות אם להמשיך את השיחה הגועשת. רק רוצות לצעוק. כל כך הרבה דברים להגיד אבל כל כך מעט סבלנות לשמוע, בטח שלא להקשיב. אבל הן בכל זאת רוחשות,המוזות.

מקבלות לא מעט תשומת לב, מעבירות לא מעט מסרים. עמוק בפנים הן מחייכות- המטרה הושגה.

כל כך קשה להגיד. ועד שאומרים כל כך קשה לתמצת וכשמתמצתים לא שמים לב כמה זמן עבר, כל-כך הרבה זמן. למי יש זמן? כולם ממהרים תמיד.

אז שוב מגיעה לה ההתלבטות התמידית- האם להגיד או לא, שוב לספר, שוב להתוודות, שוב לפתוח את הלב, שוב להיות שם. נגמר האוויר, כמעט תש הכוח ובשביל מה? מה קורה מהצד השני? יש מענה/ הקשבה/ תוצאות?

קל להעיד על דיבורי סרק או שטויות במיץ עגבניות. קל לשפוט. אבל מה המוזה שמאחורי כל זה? האם מה שנאמר, נאמר לאחר יד או בכובד ראש? אולי בעצם עדיף לא לחשוב יותר מדי לא לתת לנבואה להגשים את עצמה.

ללא התלבטות לא היה טעם, השעמום היה מתגבר והופך את העולם לישנוני, מרדים את המוזות.

אפשר להרדים את המוזות? הן לא רוצות לצעוק לנצח? הרי החלום הוא שיקשיבו, שיבינו ויפנימו. אבל לא באמת, הרצון האמיתי הוא להמשיך להילחם, להרוויח את הצדק בכבוד. לגרום לאחר להקשיב ולהפנים. לגרום לו להבין שאם טעה עליו לשפר ואם ימשיך לטעות זה בסוף לא יסלח.

המוזה הפרטית שלי צועקת לסירוגין, היא מנופפת בידיים כשמזדמן וקוראת לכל העם לשמוע. ואז להקשיב ובסוף להבין ולדעת. כי זאת המוזה שלי, היא לא רק רוצה, היא צועקת- עד אין קץ ולנצח תמשיך. אין כמוה וככה אני אוהבת אותה.