נפתח בתרגיל קטן: תתנתקו רגע מהקפה. כן, נו, כל היוזרים שנמצאים עכשיו אונליין וקוראים את הפוסט הזה, תלחצו על הכפתור שנמצא מימין לכפתור ששוב מזכיר לכם שקיבלתם אפס הודעות. אל דאגה, אתם לא תעופו לשום מקום, אני מבטיחה שתישארו פה. בסדר? סגרנו? אני ממתינה - - - הופסה. יופי! תודה.

עכשיו תתחילו לקרוא את הפוסט כשאתם מנותקים. אני יודעת שהקפה עדיין מראה שאתם מחוברים, וזה משום שהוא אידיוט, אבל אל תדאגו, עוד מעט זה יגמר, והריבוע הירוק עם הסימון המטומטם של הצ'אט ייעלמו כמו ג'ימי הופה וגופתו האלמותית. בינתיים, בשעה שאתם מנסים להתרגל למצב החדש, אני אנצל את הזמן כדי לפנות לכל הקוראים שחושבים שאני צוחקת איתם. תתנתקו, יא חבורת שמוקים! מה הבעיה שלכם? עולה לכם כסף להתנתק? תיכף תתחברו בחזרה, מה אתם דואגים? כן, גם אתה, זה שיושב עכשיו מול המסך בתחתונים קרועים ואוכל ארבע עשרה סוכריות טופי עד שמתחיל לנזול לך ריר על הסנטר (אני מנסה לכוון לקהל הרחב כפי שאתם רואים) וגם את, שיושבת מול המסך, מדמיינת את הבחור עם הטופי ונשבעת שזו הפעם האחרונה שאת

מתחתנת איתו, שניכם - תתנתקו! קרציות! נו!

טוב, מספיק. אני מרשה לכם להתחבר בחזרה. אני בטוחה, אגב, שאף אחד לא התנתק. הסיבה לכך היא פשוטה, והתרגיל המבריק הנ"ל הוכיח אותה ללא צל של ספק -  אני לא יכולה להגיד לכם מה לעשות. לא שאני רוצה, חס וחלילה. מי אני, לכל הרוחות, שתגיד לכם מה לעשות עם האצבע שלכם בזמכם החופשי? יאללה גם כן דודה מלכה עם התרגילים המפגרים שלה, מה אתם, פראיירים? אף מישהי זרה ומלעונה לא תגיד לכם מתי ואיפה להתחבר לאן ולכאן! (בטח השניים-שלושה שהתנתקו מרגישים עכשיו מה זה אהבלים) וחוץ מזה, שדודה מלכה תתנתק בעצמה! גם ככה היא מלאה בתסביכים! עוד שרלילה תל אביבית שגרה בגבעתיים ולא שוכבת עם אף אחד! חוצפה! אנחנו תיכף ומיד נשלח לה מייל ונספר לה בדיוק מה אנחנו חושבים עליה, על האופי שלה, על היופי שלה, על הכושלאים אים אים אימשלה!

הייתי ממשיכה לקלל, אבל כולם שונאים פוסטים ארוכים, אז ניגש לפואנטה. מה לא אמרו על דודה מלכה. שאני לא רגישה, שאני בן אדם רע, שאני כותבת מחורבן, שאני חושבת את עצמי, שיש לי אף אדום, שאני שמוקית, שאני מדהימה, שאני צריכה לכתוב ספר, שאני לא שמנה, שאני כן שמנה, שראו אותי ברחוב, שראו אותי במוזיאון המדע בירושלים, שחלמו עליי בלילה, שרוצים לדפוק לי מכות, שרוצים לדפוק אותי תוך כדי מכות, הזמינו אותי לטיולי אופניים, להצגות, לתערוכות, לפרסומות, כתבו עליי, קיללו אותי, צעקו שחלף זמני ושרוצים להתחתן איתי - וזה בסדר. ככה זה בחיים. סליחה, ככה זה בחיים הוירטואליים. במציאות אף אחד לא מתייחס אליי. ניחא, יותר עדיף. אבל עזבו את כל זה, בואו נדבר על אלו שבלי בושה, בלי כוונה רעה, בלי צנזורה ובלי לעשות זאת בעצמם - אומרים לי להתנתק. להתנתק מדודה, ממני, מעצמי, ואפילו מהם.

יום אחד אני אוציא ספר ובו אוסף המיילים שאני מקבלת בקפה*. אתם פשוט לא תאמינו איזה עצות לחיים אני מקבלת כאן. החל ממה שאני צריכה לעשות כדי לשפר את חיי, וכלה במה שאני צריכה להפסיק לעשות כדי לשפר את חיי. אנשים לוקחים את היד המושטת שלי ונוגסים, מלקקים, משייפים את ציפורניי, קוראים לי את הקווים, מפשילים לי את השרוולים, דורסים, בועטים, משמנים, בונים. אם רק תעשי את זה, דודה מלכה, אם רק תקשיבי לי, אם רק תלמדי ממבוגרים ממך, מצעירים, משעירים, מעריקי מילואים, מברמנים, מחרמנים. תתנתקי, דודה מלכה, מהרגלים ישנים, תתנתקי גם מחדשים, תתנתקי ממה שאת מכירה, ממה שלמדת, ממה שבנית, ממה שהצלחת לפרק. ואני, מה אני כבר יכולה להגיד לכם בחזרה? אין לי מה. אז אני שותקת, ומקשיבה, וצוחקת, ולפעמים אפילו מיישמת. הייתי רוצה לצעוק עליכם, לדרוס במהלכים, לנגח בכל מילה. אבל מה, הוכחתי שאפילו לנתק אתכם מהניתוק שלי אני לא יכולה. והאמת, אני גם לא כל כך רוצה.

* ללא ספק, המייל הכי קורע שקיבלתי בקפה, נשלח אליי לפני כמה שבועות ובו נכתב: "היי דודה מלכה, קראתי עכשיו את כל הבלוג שלך ואני חייבת לשאול אותך שאלה - את רווקה?"