זהו התחלה של ספר חדש שאני כותב על סיפוריה של סבתא שלי בשואה. אשמח לתגובות. 

חשבנו. אז חשבנו. קורה שאנשים חושבים. האמת שזה קורה יותר מדי. אנשים חושבים והעולם לא מתחשב במחשבות. אפילו גיליתי – ואת זה אני מספרת לכם בסוד – שבדרך כלל, המחשבות מתגלות כטעות. וגם אם מישהו חושב שהצדק איתו, מתישהו, בשלב כלשהו בחיים, יגלה כי טעה. לא כי הצדק לא היה איתו, ממש לא. לרוב האדם יגלה שלצדקתו אין שום מקום או קשר למתרחש במרחב שמסביבו. ולכן גם אם הוא צודק, המציאות מוכיחה אותו על טעותו.

לא יודעת למה. אבל זה ככה.

חשבנו שהרוסים המושיעים יבואו ויצילו אותנו. אז חשבנו. איך שהגיעו הכוחות האדומים מרוסיה, כמו ארבה, הם לקחו את כל מה שיכול היה לעזור במלחמה. את הסוסים ואת הכרכרות ואת המפעל ואת הרובים ואת הסכינים והגרזנים ואת הבגדים החמים ואת המשרתות והעגלונים ואפילו את הזכות להתלונן. את הכול הם לקחו. ופחות משנה אחרי שבאו, כשסיימו לבזוז את הרכוש וללמד אותנו מעט רוסית וקומוניזם מהו, נסוגו וברחו ממכונת המלחמה האימתנית אשר באה מהמערב.

אבל אם חשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע מהרוסים – טעינו. ובגדול.

ואז, באחת, המחשבות נקטעו ולא היה מקום לטעות.