0
כבר הרבה זמן הרגישה שהיא לא יודעת לקבל מחמאה. מייד אחרי שהיתה נאמרת - היתה מחייכת במבוכה ושותקת. שואלת את עצמה אם המילים שנאמרו, אמנם נאמרו עליה. שעות אחר כך, היתה מביטה במראה ומחייכת אליה בכל מיני פוזות, מנסה למצוא את שבריר הרגע שהראה את אותו חיוך יפה שעליו הוחמאה. למצוא את הגוון הנכון, באור הנכון, שהבליט את צבע עיניה- בדיוק באותה שנייה. בוחנת את פיסות הצבע הירוק שתיבלו את עיניה החומות. ותוהה- האמנם רמזו עיניה הרבה מעבר למבט הסתמי? כבר הרבה זמן החליטה, שהפעם היא לומדת לקבל את המחמאות לתת להן לחלחל פנימה בשטף מרענן. לקבל אותן כמו שהן, מזוקקות וטבעיות, פראיות מחוסרות ליטוש. הן לא חדשות לה, המחמאות. אדרבא, הן כל כך מוכרות לה. אך יחד עם זאת, הן כל כך חדשות בתחושה שהן עושות לה בלב. כי רק עכשיו היא מסכימה להרגיש אותן בלי רגשות אשמה, בחמימות של הנאה, כמעט ילדותית. משהו בלב, שמתכווץ בשנייה מהירה ומציף חום פועם, הנה, עכשיו! מחמאה! היא מרשה לעצמה לאמץ אותה לחיקה, לחייך חיוך רחב, חיוך שהוא לא רק חיצוני אלא - ובעיקר- חיוך פנימי. מזמן כבר החליטה, שבהזדמנות הראשונה היא מתחילה להקשיב למחמאות. כי אם הן נאמרות, אז כנראה הן מגיעות לה. |