וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה, אומר: כי כבר ידע כל עברי כי שם אלוהים משתתף לשם ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר ביאר אונקלוס הגר ע"ה והאמת מה שבארו, כי אמרו (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" רוצה בו העניין האחרון, אמר: "ותהון כרברביא".

ואחר הצעת שתוף זה השם, נתחיל בזכרון זאת הקושיא.

אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא וזה השואל רצה להציע סתירה המורה על העלמת סוד [לחץ] ושיובן מעניין אדם הראשון עניינו בדומה לעניין איוב [לחץ],וכוונתו שנאמר בעניין בריאת האדם הנז' בבראשית כהיש אומרים בעניין איוב שהוא משל בלבד,ויקשה לזאת לרבינו מאחר ומכריע בענין חידוש העולם מהכרעת הפסוק[לחץ],וזה בהיפך לארבעת משכי הראיה [לחץ],וזאת משום שאם תאמר שלא קיבלנו פירוש במסורה על עניין החידוש כדעת הרב,שממנה בונה מופת חותך להוכיח מציאות האלוה[לחץ],א''כ מי יכריחו להכריע בפסוק כדעת החידוש דווקא ויקשה לשיטתו עניין זה,שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים.

זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו.