והתבונן אמרו (בראשית ג ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.
ודע כי זאת המלה, ר"ל "פקח", לא תפול בשום פנים אלא על עניין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש.
- כאמרו: (יחזקאל יב ב): "אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ"
אבל אמרו על אדם (איוב יד כ): "מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ" - פירושו וביאורו: כאשר שנה מגמת פניו שולח, כי פנים שם נגזר מן "פנה", כי האדם בפניו יכווין לדבר אשר ירצה כוונתו, ואמר אשר שנה פנותו וכוון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכוון אליו, שולח מגן עדן, וזהו העונש הדומה למרי מדה כנגד מדה, הוא הותר לאכול מן הנעימות, ולהנות בנחת ובבטחה, וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחר הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו, נמנע ממנו הכל והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ", ובאר ואמר:(בראשית ג כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" והשווהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר: (בראשית ג יח): "וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה", ואמר מבאר לזה העניין: (תהלים מט יג): "אָדָם בִּיקָר בַּל-יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ".
ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתה !
|