כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ממטבחו של ארטישוק ירושלמי: בלוג לא מחייב ועוד פחות מתחייב

    500 גר' נשמה
    500 גר' אישיות

    מקציפים נשמה ואישיות 10 דק' על מהירות גבוהה לקבלת קצף אוורירי, יציב ומבריק.

    בקערה נפרדת ממיסים יחד על להבה נמוכה (תוך כדי עירבוב):
    1/2 כוס אמא
    1/2 כוס אבא
    1 אח
    1 אחות
    1 כוס בעל (רק מהסוג המשובח)
    3/4 כוס אהבה
    כף מחשבות
    1 כפית של תמצית רעיונות
    מצננים את התערובת

    מנפים יחד:
    20 גר' הגנות ופחדים
    100 גר' אומץ
    1 שקית של דחפים ומוטיבציות
    2 שקיות (מהקטנות) של תמימות

    מערבבים לתוך הקציפה את כל החומרים, בעדינות (שלא תתפרק) לקבלת תערובת אחידה.
    למי שאוהב - אפשר להכניס קורט כאב.

    על תבנית גדולה עם נייר אפיה יוצקים כדורים במרווחים של כמה ימים.
    מכניסים לתנור שחומם מראש בחום של 180 מעלות, ל-15-20 דקות.

    מוציאים, מצננים, לעיטור מפזרים מעט אבקת מצב-רוח ומגישים.

    בתיאבון!

    0

    אופטימיות

    9 תגובות   יום שלישי, 22/3/11, 14:03

    לא נולדתי כזו. זה לא בא לי באופן טבעי. נדמה לי שתמיד הייתי ילדה שמחה, אחרי כן נערה שמחה, אחרי זה פוסט-נערה (עלמה?) וגם אשה שמחה. מה אני כבר אישה?!. אבל שמחה אינה מילה נרדפת לאופטימיות. האופטימיות הגיעה לאחר כמה שנים של חיים משותפים עם מי שאפשר להגדירו ללא עוררין כאופטימיסט חסר תקנה. נדבקתי. או שאולי התאזנתי? פרס פעם אמר משפט מאוד יפה על זה שאפשר לחיות כפסימיסטים או כאופטימים, אז עדיף לחיות כאופטימיים כי - אני לא זוכרת את המשך המשפט כי הוא היה רשום לי בקובץ הציטוטים שהחזקתי במחשב שהתקלקל לפני כמה חודשים. עם כל תכולת המחשב שהמעבדות של אידיגיטל לא הצליחו להציל - הלכה כל ספרית המוזיקה שלי שערכתי על פי התקן הפרפקציוניסטי שלי, כל המסמכים של הלימודים שכבר סיימתי אבל בכל זאת כואב הלב ולך תמצא אותם בג'ימייל ששלחתי לעצמי, כמובן גם כל התמונות ומזל שהיה לי גיבוי לפחות למרבית התמונות של הבנות אבל לא להכל, וגם, ועל זה נצבט הלב באמת, קובץ של ציטוטים שאהבתי, על פי רוב מתוך ספרים שקראתי, בעיקר ביוגרפיות וספרי היסטוריה. רוצה לומר - ציטוטים של אנשים ששווה לשמוע מה יש להם לומר. למשל צ'רצ'יל - עבר שתי מלחמות עולם, מגבוה - לא שווה לשמוע? פרס - גם עשה משהו בחיים - לא שווה לשמוע? סטפן צוויג - רכש מקום של כבוד בקרב ההיסטוריונים, וכולי. טוב, אז גם הקובץ הזה הלך לעולמו. אולי עם חזרתי לחיים, עם הפוסטים הללו כסנונית ראשונה, יפתח קובץ חדש ומגובה. כי גם אחרי רעידות אדמה וצונמי, צריך לקום על הרגליים ולהתחיל מחדש. לגייס אופטימיות, רוצה לומר. צריך. אין דרך אחרת. אז עדיף לחיות כאופטימיים,זהירים יותר או פחות.

     

    מתחת לציטוטים שאספתי היו כמה קישורים לשירים אהובים מיוטיוב, ביצועים מיוחדים של כלמני שירים מוכרים יותר ופחות, או שירים שאף פעם לא זכרתי איך קוראים להם ואם כבר נתקלתי בהם ואני כל כך אוהבת אותם אז כדאי שאשמור קישור אליהם. אז עוד לא חשבתי על האפשרות של פתיחת חשבון ביוטיוב ושמירתם שם. וגם רשימה של דיסקים שרציתי לקנות ונזכרתי בהם רק לרגע (שאני רוצה לקנות את הדיסק). תוך זמן קצר הייתי שוכחת ממנו. אבל חלקם הגיעו לרשימה וניצלו מהשיכחה. לא שאי פעם קניתי מי מהם. אבל לא משנה, היה נחמד מדי פעם לעלעל ברשימה ולהזכר שאני רוצה לקנות אותם.

     

    אז גם הרשימה הזו הלכה לעולמה. הלכו להן גם רבות (מדי) מהמחשבות המצויינות, לעניות דעתי, שחלפו להן בראשי במהלך השנה האחרונה. כל מני מחשבות ששוות דיון רציני. אחת מהן, מהראשונות ביותר - הצליחה לשרוד - היא נוגעת לשיר הבא שאני מניחה שכולנו מכירים:

     

    יש לנו תיש

    לתיש יש זקן

    ולו ארבע רגליים וגם זקן קטן

     

    פזמון (x2):

    במקל בסרגל

    מה שבא ליד

     

    השאלה, שנהעסיקה ועודנה מעסיקה אותי היא - למה התכוון המשורשר בכותבו "במקל, בסרגל, מה שבא ליד?"

    :-)

     

    בעייתי הא?

     

    בכל אופן, רציתי לכתוב על אופטימיות. לא סיימתי לכתוב עליה, אני עוד אחזור לזה. אבל החלטתי לכתוב קצרים לעת עתה אז אפסיק כאן. רק רציתי לציין שאני מאוד אופטימית. גם בימים טרופים אלה. שהעולם בוער. אבל בינינו - הוא תמיד בער. היו יותר תקופות בוערות מצוננות. ובצוננות המבעירים עבדו על האש. אז אני אופטימית. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/4/11 00:11:
      אהבתי קחי *
        1/4/11 19:49:
      פוסט מגניב דרך אגב, מניסיון אישי, אופטימיים חסר תקנה מעצבנים ממש כמו פסימיים חסרי תקנה, אני בן לראשון ונשוי לשנייה...
        29/3/11 14:25:
      גם לי זה קרה :(( אני קוראת לזה אסון טקסטואלי, ולקח לי המון זמן להתאושש ממנו. כיף לראות אותך כאן :)
        29/3/11 13:58:
      ענבר :-) אני לא חסיד הפוליטקלי קורקט כידוע לך (או שמא שכחת. שנה עברה, שני חלפה- אני כפיי ארימה. את הקטנות...) באמת שיר ש'תנו לחיות לחיות', וגם אני לא ממש אוהבים. ולאחר מחשבה שנייה, עדיין השיר נשאר תמוה כפי שהיה. לפני כמה זמן נזכרתי באופן מקרי בשיר ילדות קסום אחר. "פעם הייתי, פעם הייתי בתימן פעם ראיתי, פעם ראיתי, כושי קטן". עכשיו, אם זה שיר אנתרופולוגי בנוסח מארק טווין ו"חיבתו" הידועה לערבים אז מדוע לאמץ אותו? ואם כתב אותו אירופאי וכך אני מניח הרי שזה אוריינטליזם במירעו
      תודה לכם מגיבים יקרים :) מבטיחה שבהמשך אחזור להגיב לכל אחד באופן אישי, אני עדיין בסטטוס "קצרים", גם בתגובות...אבל לפחות חוזרת...אפילו קצת חוזרת בבישולים, שזה ממש מזמן אופטימיות.
        29/3/11 08:59:
      תכתבי הרבה קצרים, אנחנו כבר נחבר אותם. אופטימיות היא התרופה האולטימטיבית, מחכה לרגע שתכנס לסל התרופות.
      מכירה את ההרגשה שעוד לא לממש את תכניות הרכישה של ספרים/מוזיקה וכו' אך טובה ההרגשה שהרשימה נמצאת ואוכל בהינף יד לעשות בה שימוש... יופי שחזרת:-)
        24/3/11 00:19:

      ואפרופו אינטרנט, ב-ד-י-ו-ק שלחה לי אתמול חברה לקישור הבא שמאפשר גיבוי של קבצים ברשת באופן קבוע...

      ומאוד נחמד לקרוא אותך - גם כשאת בקצרים :-)

        23/3/11 16:24:
      שמעת על המצאת האינטרנט? כבר לא צריך לשמור ציטוטים בקובץ. יש אתרים כאלה ! הנה אחד, יש עוד מלא http://www.quotationspage.com/ (ושוב, יופי שחזרת, אמרתי כבר ?)

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל