היום, כאשר תיק קצב מגיע לסיומו עם הכרעת הדין , ישנו היבט אחד שדורש התיחסות ציבורית וחשבון נפש . לפני 12 שנה , כאשר עמד משה קצב להצבעה מול מועמדותו של שמעון פרס , ידעו חברי הכנסת על הסיפורים הרבים . הם ידעו על המקרים במשרד התיירות , כמו גם במקומות אחרים . ידעו , ובכל זאת הצביעו בעדו .

הם עשו זאת לא כי הם תומכים במעשים הבזויים האלו אלא במשום שבמשכן הכנסת , הכל פוליטיקה . רוצים להכשיל את מועמד מפלגת העבודה ( פרס ) , אז נצביע לקצב . ולעזאזאל הסיפורים הקשים שמוכרים לכולם במסדרונות הכנסת.

סיפורו של משה קצב הוא סיפור קשה , מזעזע ועצוב בהיבטים שונים ומורכבים , מעבר לסבל הישיר והנורא של קורבנותיו.על כל אחד מאותם היבטים עוד ידובר רבות . ההיבט הזה , של בחירת חברי הכנסת במועמד שכולם ידעו על מעשיו, דורש חשבון נפש של חברי הכנסת , כמו גם של הציבור כולו.

איך מבטיחים שדבר כזה לא יחזור על עצמו . איך מבטיחים שגם במקום שבו הכל פוליטיקה ( הכנסת ) , יהיו קווים מנחים של ערכים ומוסר , שאף אחד לא מעיז לחצות.

חברי הכנסת חייבים לקיים את חשבון הנפש הזה בכדי להבטיח שמקרה כזה לא יחזור , לעולם .