הדעת⁷ הודרכה אפוא אל היותו נמצא באמצעות דימוי הגופניות, אל היותו חי בדימוי התנועה, מכיוון שאין בעיני ההמון דבר שמציאותו איתנה והוא אמיתי ללא ספק אלא הגוף. וכל מה שאינו גוף, אלא שהוא בגוף, הרי הוא נמצא, אך מציאותו פגומה יותר מזו של הגוף, מכיוון שהוא זקוק לגוף כדי להימצא. ואִילו מה שאינו גוף ואינו בגוף אינו דבר נמצא בכלל על-פי התפישׂה הראשונית של האדם⁸ ובמיוחד על-פי הדימוי. 
כמו כן אין ההמון תופשׂ⁹ מעניין החיים אלא את התנועה, ומה שאינו נע תנועה רצונית מקומית איננו חי, אף-על-פי שאין התנועה מעצם החי, אלא מקרה צמוד לו¹⁰. 
כמו כן ההשׂגה במובנה המקובל אצלנו היא בחושים. כוונתי לשמיעה ולראייה. כמו כן אין אנו יודעים ולא תופשׂים¹¹ מעבר של עניין מנפשו של אדם מבינינו אל נפשו של אדם אחר זולתי בדיבור, שהוא הקול שאותו חותכים השפה, הלשון ושאר איברי הדיבור¹². ומכיוון שהודרכה דעתנו⁷ גם כן שהוא יתעלה משיג ושמגיעים עניינים ממנו אל הנביאים על-מנת שימסרו אותם לנו, הוא תואר לנו כשומע ורואה. פירוש הדבר שהוא משיג את הדברים האלה הנראים והנשמעים, ויודע אותם. והוא תואר לנו כמדבר. פירוש הדבר, שמגיעים עניינים ממנו אל הנביאים. וזאת היא משמעותה של נבואה, מה שעוד יובהר לך תכלית הבהרה¹³.