איזה זבל.

אני מוריד את עצמי על הברכיים בשביל להתקדם.בשביל להשיג את הקדמה ואת המחיר הכבד שלה.הם רומסים את פיסת הכבוד האחרונה שלי.אני תמיד מנסה להשתלב ביניהם , לשכוח את מה שאני מרגיש , למען האלה שאוהבים אותי , שמצפים ממני.

והמכירה העצמית הזאת , הפתרון לחוסר ברירה הזה , הופך אותי לאחד מהם.לצבוע , לאדם שחי את השקר שלו.

אני יודע שהם בדיוק כמוני , אז מה גורם לאנשים האלה להתנהג ככה.

אני מוריד את עצמי על הברכיים , כל פעם מחדש , כל פעם אחרי שאני מנסה לקום.

אני עדיין ילד .אני מעדיף להישאר כזה.לפחות את זה הם לא יכולים לקחת ממני.או שכן.

כשהגשם ירד היום.הרגשתי שחסרים לי חברים.

אף פעם לא הייתי כמו האנשים האלה בפייסבוק , שמוקפים בחברים בתוך מועדון נוצץ ולבושים כמו שחקני בוליווד.

שמאחלים להם יום הולדת שמח , בצלצולים , בהודעות , בפרחים , בחיבוקים.

זאת אשמתי אני יודע. כמות האנשים שפגשתי לאורך הביוגרפיה הצעירה שלי , שווה לכמות הזבל שיש במועדונים הנוצצים ההם.

והשארתי הכל מאחור.חוץ מכל הסיפורים שאי פעם שמעתי מהם.כל אדם היה עולם שלם.ולכל אחד היה משל .

אבל איכשהו בזמן שהתקרבתי אליהם והם אלי , ברחתי משם.לא היה לי כוח לזה.לקשר הזה.שמצפה ממך.כי מה שמצפה ממך תמיד גורם בסוף לסבל.כי כל מה שאי פעם נקשתי אליו ולא עזבתי אותו .עזב אותי.

עכשיו אני נשמע כמרחם על עצמי.

וזה לא ככה.בכלל.

אני שלם עם הכל.רק שכל מה שמסביבי לא שלם איתי.

וזו כבר לא אשמתי.

אתה יודע שאתה משהו מיוחד.אתה תנצח אותם.תצעד.תצעד.קדימה.לבד.לנצח.