"אישה יקרה," היא אמרה, "החיים הם כמו משחק 'חפש את המטמון'. עד שלא תגיעי לנקודה שבּה מחכה לך הפתק הבא, לעולם לא תדעי לאן להמשיך, לאן לפנות. בחיים, כמו במשחק, אין קיצורי דרך. מי שמנסה לקצר, ברוב הפעמים מאבד את הדרך. ואת, ילדתי, ניסית לקצר את הדרך לפני שנים רבות. היום חזרת שוב לשביל שלך, לפתקים ששייכים רק לך, בכדי שתוכלי להמשיך בדיוק מאותו מקום שבּו הפסקת. התשובות לשאלות שלך נמצאות מתחת לאפך. רק צעדי קדימה, הרימי את האבן וגלי את הפתק הבא. הדבר הקסום ביותר בחיים הוא, שלעולם לא תדעי היכן נמצא הפתק, אלא ברגע שבו באמת תצטרכי אותו."

הסתכלתי עליה ולא ממש הבנתי.

"רגע, אז איפה בדיוק אוכל למצוא את האבן הזאת עם הפתק שכל-כך חשוב לי עכשיו?"

היא הסתכלה עלי וחייכה.

"בתוכך. הכול נמצא בתוכך. דברים לא קורים סתם. כל דבר שצריך להתעכב – מתעכב, כל דבר שצריך להיגמר – נגמר, הכול קורה באופן כל-כך מושלם. תני לזמן קרדיט כדי שתיווכחי שלכל דבר יש סיבה. נסי לראות את מכלול הדברים ולא רק את הרגע. ביום שתקבלי את הדברים כמו שהם, תביני שבעצם הכול קורה לטובה."