לפיכך נחלקו דרגות בני-האדם. יש אנשים השואפים תמיד להעדיף את הנכבד ביותר ולחתור לקיום נצחי¹⁵ בתוקף צורתם הנכבדה. (אדם כזה) לא יחשוב אלא על תפישׂת¹⁶מושׂכל והשׂגת דעה נכונה לגבי כל דבר והידבקות בשׂכל האלוהי השופע עליו, אשר ממנו באה לידי מציאות אותה צורה¹⁷. כל-אימת שמניעים אותו דחפי החומר אל זוהמתו וחרפתו הידועה¹⁸ הוא כואב על מה שהסתבך בו ומתבייש ונבוך בגלל מה שהוא מתנסה בו. הוא שואף להמעיט חרפה זאת ככל יכולתו ולהישמר ממנה בכל דרך. כמוהו כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישׂמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר [את האשפה] בגלוי, כשהוא צוחק ושׂמח ומוחא כפיים. 
כן מצבֵי האנשים. כי יש בין האנשים בני-אדם אשר - כפי שאמרנו - כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו - כפי שציין אריסטו¹⁹ - ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי²⁰ למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשׂיית דברים אלה²¹. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית²². כתכלית לעצמו עליו לקבוע את תכלית האדם באשר הוא אדם, כלומר תפישׂת¹⁶ המושׂכלות ולא יותר²³. החשובה והנאצלת ביותר שבהם היא השׂגת האלוה, המלאכים ושאר מעשׂיו במידת היכולת. אנשים אלה הם אשר עם האל, אינם מָשִׁים ממנו, והם אשר נאמר להם: אלהים אתם ובני עליון כֻּלכם (תהלים פ"ב, 6)²⁴. זה מה שנדרש מן האדם. כוונתי שזאת היא תכליתו.