התלמידים מתלוננים? שלחו אותם ליום אחד לכיתה בסין

הגיעה שעת הסין

כפור אימים בכיתה הסינית, הילדים יושבים בכיתות משמונה בבוקר ועד שש בערב, מכורבלים במעילים וקופאים מקור. מזגן אין וגם לא הסקה. "זה לא שאין לנו תקציב", מסביר מנהל התיכון בנחת, "התלמידים צריכים קצת לסבול כדי להצטיין".

מבט בוחן מסביב מלמד שהתיכון היוקרתי, "תיכון מספר שתיים של שכונת צאו-יאנג" בשאנגחאי, לא סובל ממצוקה תקציבית, הוא מאובזר במחשבים שהם המילה הטכנולוגית האחרונה, ומצויד בתוכנות מתוחכמות ומתקדמות. כאלה שאפילו בארה"ב, מעטים בתי הספר שמרשים לעצמם להצטייד בהן.

העיקרון ברור; בכל הקשור ללמידה ולהתמקצעות, משקיע בית הספר משאבים עצומים, אולם בכל האמור לנוחות התלמידים, לפינוק ולחוויה, לא מוזילה מערכת החינוך יותר מכפי ההכרח. "כיף"? הנאות? מה זה בכלל ולמה על מוסד חינוכי לבזבז עליהם כסף?

אם תרצו, זו תמצית משנת החינוך הסינית; הגורמים הסמכותיים, הן ההורים והן המחנכים, מפגינים נוקשות כדרך חיים. והילדים חייבים לעבוד קשה ואפילו לסבול, ללמוד מקצועות שנואים ואפילו לא לחרוק שיניים. ולהצטיין, כל הזמן להצטיין.

קדים קידה: "בוקר טוב המורה"

הצצה לתיכון הסיני היוקרתי מספר שתיים של שכונת צאו-יאנג בשאנגחאי, מלמדת שיעורים מעניינים למדי על הצלחות מערכת החינוך הסינית בפרט, והכלכלה הסינית בכלל.

שבע בבוקר, שעה קרה כקרח; התלמידים יורדים מהאוטובוס שמביא אותם לתיכון. הם מגיעים ליום לימודים של עשר שעות (!!), מנוקד במיני הפסקות של חמש דקות. בפינת הרחוב, ליד מעבר החצייה, עומדים כמה תיכוניסטים בתלבושת אחידה, ועל זרועותיהם רצועות בד אדומות, הם "משמרות הזהב" של בית הספר. משני צידי השער שישה תלמידים נוספים, לבושים בקפידה בתלבושת האחידה. כשאיש צוות מבוגר עובר, הם קדים ושואגים: "בוקר טוב המורה".

הנה שיעור מספר אחד להבנת הצלחת מערכת החינוך הסינית; כבוד לסמכות, המורה מעל הכל, החוצפה לא רק שלא נאמרת, אפילו לא נחשבת בבדל של מחשבה.

השיעור השני שמעמיק את ההבנה, היכן הצליח החינוך הסיני, במקום שכשל החינוך המערבי, מתמקד בכפיפות הקומה המוחלטת של התלמידים, בפני הסדרים והחוקים של בית הספר.

יום הלימודים מתחיל רק בשמונה, אולם התלמידים מגיעים כבר בשבע והמסדרונות הומים מאדם. כל תלמיד בעולם יתוודה שאין כמו חמש דקות שינה של בוקר, מדוע מקדימים התלמידים הסינים, ומגיעים שעה קודם לכן? ובכן, התלמידים חייבים להגיע מוקדם כדי להגיש את ערימת שיעורי הבית לתורן הכיתתי, ולהתכנס בשבע וחצי לטקס פתיחת יום הלימודים.

התלמידים עומדים זקופים, שרים את ההמנון הסיני, ואחר מקשיבים בשקט מופתי לדבר המנהל, (משהו משמים למדי שעוסק בבטיחות אש). איש לא מדבר, אפילו לא לוחש מילה או בדיחה לחבר.

חמש דקות לפני שמונה, הפעמון מצלצל בפעם הראשונה. במהירות מופלאה וכמעט בלי רעש, זורמים התלמידים לכיתות. צליל דלתות נטרקות מהדהד במסדרונות, ומיד אחר כך משתררת דממה.

השיעורים מתנהלים בסדר מופתי, תלמיד ישראלי לא ימצא את מקומו בתבנית לימודים כזו. המורה מדבר במשך שיעור שלם, ללא הערה או שאלה מצד התלמידים. חמישים ושישה תלמידים בכיתה, (ואף יותר), ולמרות הכל, אפשר לשמוע את משק כנפי הזבובים.

כשהשיעור גולש להפסקה, לא מעלה אף תלמיד על קצה דעתו להעיר בעדינות ש"השיעור נגמר ותם זמנו של המורה". גם אם כל ההפסקה תישדד לה לגמרי, ימשיכו התלמידים הסינים לשתוק, להקשיב ולסכם בהכנעה.

התלמידים יודעים שיום הלימודים הוא ארוך וכמעט בלתי נגמר, סופו הבלתי נראה לעין, מצוי אי שם, אחרי שש בערב. בשעות אחר הצהריים בהן העפעפים צונחים בחוסר שליטה, נלמדים דווקא המקצועות הקשים ביותר והחשובים לסינים, כמו פיזיקה, מתמטיקה וכימיה. מדובר במבחן עמידה בעומס, שהוא קשה מאין כמוהו. למותר לציין שכל התלמידים שורדים אותו, הם מקשיבים בתשומת לב, מסכמים ולא מחמיצים אפילו מילה אחת.

מערכת השעות גדושה, ארוכה ומכוונת מטרה. במערכת החינוך הציבורית בסין קיימת בחינה אחת, כבדת משקל וחורצת גורלות, ה"גאו קאו", רק שישים אחוזים מהתלמידים עוברים אותה בהצלחה.

בימים שבהם היא נערכת, חסומים כבישים רבים לתנועה, והתחבורה הציבורית פועלת במתכונת חירום. העבודות באתרי הבנייה מוקפאות והמדינה כולה מתגייסת למטרה אחת, לסייע לכעשרה מיליון תלמידים לעבור בשלום את הבחינה החשובה ביותר בחייהם. המצטיינים יזכו ללמוד במוסדות היוקרתיים ביותר, ויבטיחו לעצמם משרות טובות ומשכורות נאות. העלובים שיקבלו ציונים ממוצעים ייאלצו להסתפק בהרבה פחות. מדובר באיום מעורר פלצות שמדיר את שנתם של התלמידים בלילות, והוא להט החרב המתהפכת על עתידם.

הפחד המשתק מפני הגאו-קאו מחלחל עמוק, והלחץ עצום. לאחר היום הארוך בבית הספר, נאלצים התלמידים להקדיש לפחות שעתיים נוספות להכנת שיעורי בית, העלובים שיזדקקו לשיעורים פרטיים, יאלצו לדחוס גם אותם ללו"ז הצפוף.

ימי השבוע גדושים גם בחוגי העשרה ובלמידה קבוצתית. "אם יש לי כמה דקות פנויות ביום החופשי בשבוע", אומר תיכוניסט, "אני מנצל אותם לשינה". ככלל, התלמידים הסינים לא ישנים שינה נורמלית, הם רק מנמנמים בין יום לימודים אחד למשנהו.

התלמיד הסיני חוזר הביתה הרבה אחרי שש בערב, הוא אוכל משהו ואז מתיישב על אוורסט של שיעורי בית. עבודות, סיכומים ושינונים בלתי נגמרים.

והעיקר, אין לו זמן לקריאה סתמית, להנאות או לשעות משפחתיות נעימות; את שנות ילדותו ונערותו מבלה התלמיד הסיני במאבק לימודים מתמיד, בתחרות בלתי נגמרת עם עצמו ועם החברה, אל הציון הגבוה יותר.

מכירים תלמיד ישראלי אחד, שישרוד במערכת חינוך קשוחה, שלא מאפשרת לו להביע דעה, וששוללת את זכותו לערער או להתווכח? תלמיד ישראלי שיידרש לאורך כל הדרך, להפגין הכנעה, שתיקה וקבלת הדין באהבה, ינשור מבית הספר אחרי שלושה ימים.

החינוך הסיני מציג קבלות על הצלחה. הסינים מגדלים את ילדיהם להצטיינות במדעים ובאמנויות, הנה, מבחני פיז´ה 2009 מלמדים, כי ילדי שאנגחאי מובילים באופן גורף בכל הקטגוריות. בקריאה הם ממוקמים במקום הראשון, (ילדי קוריאה במקום ה-2, ילדי פינלנד במקום ה-3. התלמידים בארה"ב ממוקמים במקום ה-17, והגאונים הישראלים מדשדשים במקום ה-37).

התלמידים של שאנגחאי מצטיינים גם במתמטיקה והם ממוקמים במקום הראשון, (לעומת סינגפור, מקום 2, הונג קונג, מקום 3, ארה"ב מקום 31 וישראל, למרבה הבושה, מקום 42).

הנתון חוזר על עצמו גם במדעים, הילדים הסינים במקום הראשון, האמריקנים במקום ה-23, והישראלים, למרבה התבוסה, במקום ה-42.

יהיה זה שטחי להחליט, כי הסדר, הנימוס והמשטר, הם סוד ההצלחה של מערכת החינוך הסינית. הרבה מעבר להם, מדובר במערכת סיסטמטית של ערכים סיניים אופיניים, השונים במאה ושמונים מעלות מהערכים המקובלים במערב. החינוך הסיני הוא נוקשה בכוונה תחילה, הוא לא מכבד את הילדים ושואף למצוינות בלי פשרות.

הורים שמחניפים לילדים

רב מכר חדש שיצא בארה"ב, מעורר סערה עצומה בציבוריות האמריקנית. איימי צ´ואה, אמריקאית ממוצא סיני, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, פרסמה אוטוביוגרפיה המותחת ביקורת נוקבת על ההורות המערבית. בספרה, "המנון הקרב של אמא נמרה", מספרת צ´ואה על הגישה בה חינכה את שתי בנותיה, סופיה ולולו, בנוקשות האופיינית למודל חינוך הילדים בסין.

צ´ואה אסרה על שתי בנותיה לשחק במשחקים שאינם רלבנטיים ללמידה, משחקי מחשב הוצאו בביתה אל מחוץ לחוק. היא בחרה עבורן את החוגים בהם ישתתפו אחרי הלימודים, פסלה ביקורים אצל חברות ואסרה לארח חברות למשחק. היא מנעה מהן אוכל ושינה(!!!) עד שישלימו את שיעורי הבית, וציפתה מהן להצטיינות בכל המקצועות. האם הנוקשה התירה לבנותיה להשתתף אך ורק בתחרויות שזוכים בהן בפרסים ומדליות, ודרשה מהן להגיע תמיד אל המקום הראשון. בנותיה של צ´ואה נדרשו לנגן במשך שעות מדי יום, כולל חופשות. בימים פנויים יותר, נדרשו הבנות לנגן במשך שש שעות ביום!!

הספר הקיצוני יוצא נגד ערכי החינוך המערבי, המחניף לילד ונכנע מפניו. הוא טוען שהחינוך האמריקני פשט את הרגל. צ´ואה מציגה אלטרנטיבה הורית סינית; היא מסבירה שהמתכון להורות נכונה הוא אהבה קשוחה, תובענות ונוקשות סיניים, במקום הסגידה והרפיסות הרווחים במערב.

צ´ואה: "הגישה המערבית הופכת כל דור לנפסד מקודמו", מה יש לומר, דברים כדורבנות. הפרופסור עומדת על הבדלים משמעותיים הקיימים בין ההורים הסיניים למערביים; בראש ובראשונה, ההורים המערביים עסוקים כל הזמן בחיזוק הביטחון העצמי של הילד, בניגוד להורים הסיניים שמניחים שהילדים הם בעלי יכולת ספיגה. להורה סיני אין שום בעייה להגיד לילד שהוא "בושה למשפחה", "חסר ערך" ואפילו "טיפש".

הבדל נוסף הוא בכך שההורים הסינים מאמינים שהם יודעים מה טוב לילדים, ולכן הם מבטלים את הרצונות וההעדפות של הילדים. ומעל לכל, החינוך הסיני מקדש את החובה לכבד הורים בכל תנאי, עצם העובדה שהאם היא הורה, מקנה לה את הזכות לכוון את הילד ולקבוע עבורו את עתידו. מדובר ללא ספק בשיטת חינוך הפוכה לחלוטין מזו הישראלית, המאופיינת בהיעדר גבולות ובאובדן הסמכות החינוכית וההורית.

"ההורים המערביים הם רכרוכיים ועושים את כל הטעויות, כמו מתן כבוד לעצמאות ולזהות הפרטית של הילדים, ועידודם להגשים את סקרנותם ונטיות ליבם", מזהירה צ´ואה. היא ממשיכה להלקות את ההורים המערביים: "הם טועים טעות מרה בכך שהם תומכים בהחלטותיהם של הילדים, תהיינה אשר תהיינה, ההורים המערביים, בטפשות רבה, מעניקים תמיכה וחיזוקים שאינם תלויים בדבר. אולם השגיאה המרכזית שלהם היא מתן דגש על טיפוח הדימוי העצמי, הם מחנכים את הילדים לבינוניות!!".

הגישה הסינית הולכת לכיוון האחר ועד הקצה; ההורים יוצאים מנקודת הנחה שהילדים חזקים, לא שבריריים, ההורים הסינים מניחים שהילדות היא מעין טירונות לקראת החיים. והפוך על הפוך מהחינוך המערבי, הם מאמינים בלב שלם שהדרך להגן על הילדים היא להציב בפניהם את הרף הגבוה ביותר שקיים, ולהכתיב להם את מסלול חייהם.

הורה סיני נורמטיבי דורש מהילד את מירב היכולות והתוצאות, כמו גם הצטיינות מקסימלית. הוא תובע ממנו לעמוד באמת מידה אקדמית גבוהה, הוא לא מתפשר עם הילד ולא מכיר בקשייו. וכשהילד כושל? לועגים לו, פשוט כך. צ´ואה מסבירה שבמקרה בו ילד סיני אינו משיג תוצאות מושלמות בבחינות, ההורים הסינים מסיקים שהוא לא השקיע מאמץ נאות. "לכן הפתרון להישגים פחותים הוא תמיד לגנות, להעניש ולבייש את הילד", היא אומרת.

ספרה של איימי צ´ואה מבקש לתת הסבר נוסף לעלייתה של סין לעומת שקיעתה של ארה"ב. האם הסינית נוקשה וקפדנית ולא מוותרת לילדיה עד שהם מצליחים. האם האמריקאית רכרוכית ומנסה להיות החברה של ילדיה במקום דמות סמכותית.

הילדה הכינה כרטיס ברכה?

האם קישקשה עליו בבוז

לולו (לואיזה) בת הארבע היתה נרגשת. היה זה יום ההולדת של אמה איימי, והיא ישבה עם אביה ואחותה סופיה בת השבע במסעדה איטלקית וחגגה עמם את האירוע. לולו הושיטה לאמה כרטיס ברכה שהכינה בעצמה: נייר מקופל ברישול לשניים, שעליו צויר חיוך ובפנים נכתב מעל פרצוף שמח נוסף: "יום הולדת אמא! אוהבת, לולו".

הורים שקוראים את האנקדוטה הנ"ל, מחייכים ואומרים: "כמה חמוד", "מחמם את הלב" ומכינים את המטפחת כדי לנגב את דמעות ההתרגשות. ההורה הממוצע מתרגש מכל ציור של ילד — גם אם מדובר בשרבוט או בבליל של צבעים חסרי מיקוד — וממגנט אותו על המקרר, למען יראו ויתרשמו ויתפעלו מהגאון של הדור הבא.

אבל לא במשפחה הזו. האם זרקה את הכרטיס חזרה ללולו ואמרה: "אני לא רוצה את זה. אני רוצה אחד יותר מוצלח, כרטיס שגם השקעת בו מחשבה ומאמץ". (שימו לב, הילדה היתה בת ארבע, ארבע!!!).

וכאילו לא די בכך, לקחה האם את הכרטיס, הפכה אותו וקישקשה עליו בעטה: "יום הולדת שמח לולו", והוסיפה פרצוף עצוב. "אם היית מקבלת ממני דבר כזה ליום ההולדת, היית אוהבת את זה? אבל לא הייתי עושה לך את זה. אני עובדת קשה כדי שיהיה לך יום הולדת מוצלח, ומארגנת לך מסיבה מדהימה, אמא שלך מוציאה חצי מהמשכורת על מדבקות מטופשות ודברים שבסוף כולם זורקים. מגיע לי יותר. אני דוחה את כרטיס הברכה שלך". (מכירים הורה שהיה אומר לילד: "אני דוחה את המתנה שלך? מגיע לי יותר?", ללא ספק מדובר בהתנהגות יוצאת דופן. בקרב הורים מערביים, אולם לא אצל הסינים!!).

האירוע הטרגי הנ"ל הוא אחד משורה ארוכה של סיפורים משפחתיים שמתוארים בספרה של צ´ואה. ה"וול סטריט ג´ורנל" הקדיש לספר מקום נכבד, ופירסם מאמר של צ´ואה: "למה אמהות סיניות טובות יותר".

"אמהות סיניות טובות?", כתבו פסיכולוגים אמריקאים בזעם, "הן מתעללות, הן מרושעות". צ´ואה משיבה מלחמה: "אמהות סיניות אינן חסרות רגש או אדישות", היא מסבירה בספרה ובראיונות שהעניקה, "אם נמרה מקריבה הרבה יותר למען ילדיה, ומוכנה לספוג עוינות וכעסים כדי להבטיח את עתידם".

צ´ואה מצטטת מחקרים שמראים שהאם הסינית מקדישה בממוצע פי עשרה מהאם המערבית בפעילויות לימודים עם הילדים. "גם כשהורים מערביים חושבים שהם קשוחים עם הילדים מפני שהם דורשים מהם חצי שעה ביום, מקסימום שעה, של אימון על כלי הנגינה, עבור האם הסינית השעה הראשונה היא החלק הקל. השעה השנייה והשלישית הן הקשות", היא כותבת.

האם הסינית מאמינה ששיעורי בית קודמים לכל פעילות אחרת, לדעתה, 90 הוא ציון גרוע. ילדיה של האם הסינית, חייבים להוביל שנתיים קדימה במתמטיקה, לעומת התלמידים האחרים בכיתה.

מחקרים רבים, רובם נערכו בקרב סינים שהיגרו למערב, מציגים נתונים מהשטח. הילדים שגדלו באמריקה תחת משטר הורות סיני נוקשה, מקבלים את הציונים הגבוהים ביותר ובבגרותם זוכים לפרסום ולהצלחה מרשימים.

ההגדרה "נוקשה" לחינוך הסיני, היא מינורית וחיוורת, האזינו לאנקדוטה הבאה אותה מביאה צ´ואה בספרה. כשלולו היתה בת שבע, היא למדה לנגן בפסנתר את היצירה הצרפתית "החמור הלבן הקטן", שדרשה יכולת שילוב מאתגרת בין שתי הידיים.

הילדה התאמנה במשך ימים ושבועות, ולבסוף הודיעה שכשל כוח הסבל והיא מוותרת. צ´ואה מספרת איך הפעילה כל סנקציה אפשרית: הבית נהפך לאזור מלחמה, היא לא נתנה ללולו לקום מהכיסא, ומנעה ממנה הפסקות אוכל. השיא היה כשאיימה לתרום את בית הבובות של הילדה(!!!). ואז, אחרי צרחות ומחאות, הצליחה הילדה לבצע את המשימה. "אמא, תראי, זה קל", היא אמרה ולאחר מכן לא רצתה להפסיק לנגן.

המסקנה שאליה הגיעה צ´ואה היא שהורים מערביים טועים כשהם מנסים לכבד את האינדיווידואליות של הילדים. "הורים סינים מבינים שדבר הוא לא כיף עד שאתה טוב בו. כדי להיות טוב צריך לעבוד — וילדים אף פעם לא רוצים לעבוד".

ההצלחה של צ´ואה והעובדה שבתה הפכה למוזיקולוגית מומחית, לא הופכת את שיטת החינוך ההזויה, לנכונה. פרופ´ רחל לוי-שיף מהמחלקה לפסיכולוגיה התפתחותית בבר אילן, תוהה: "לפי השיטה הזאת לא חשוב מהן יכולותיו של הילד. אם רוצים שיצטיין הוא צריך לשבת ולתרגל. אבל מה קורה אם לילד אין יכולת מוסיקלית? זה כלל לא מבוסס על ידע ועל נתונים פסיכולוגיים וחינוכיים. הרי לא כל ילד יכול לנגן שש שעות ביום!".

מה גרוע יותר, חינוך מערבי מופקר, או חינוך סיני דורסני?

עם כל הכבוד להישגים, הרי שללא ספק מדובר בקיצוניות כמעט מטורפת. אולם אפשר להבין את הקרקע עליה צמחו האידאות הללו.

בראש ובראשונה, מדובר במאבק כלכלי של ההורים, (בעיקר בני המעמד הבינוני). הם מעוניינים להקנות לילד מוקדם ככל האפשר, יתרון תחרותי בכלכלת השוק. הגישה הסינית המסורתית טענה שגיל שבע הוא הגיל בו על הילד להפסיק לשחק. אולם כיום, הלחץ של הילדים, בעיקר ממשפחות של המעמד הבינוני, מתחיל כבר בגיל שלוש.

הרבה מעבר לאינטרס הכלכלי ולמאבק של ההורים על עתידם של הילדים, מדובר בעימות בין האם המגוננת והנודניקית שילדיה תמיד צודקים, ושמסמלת את ההורות המערבית; לבין האם הנמרה הסינית, שרומסת ומעליבה את ילדיה, כדי שישכילו לרמוס את יריביהם בג´ונגל של החיים.

הסינים מביטים בהורות המערבית ולא יודעים את נפשם מרוב זעזוע. הילדים המערביים הם חיות פרא מפונקות, נצלניות ומבולבלות בגלל היעדר סמכות. אצלם, אצל הסינים, זה פשוט לא יקרה.

"צ´ואה כתבה את הדברים על רקע תחושת תסכול ואובדן דרך אצל מבוגרים", מסביר פרופ´ רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון. "בארה"ב — וגם בישראל ובמדינות מערביות אחרות — סובלים כולם מבעיות משמעת בבתי ספר, אובדן סמכות הורית, הישגים לימודיים נמוכים, והרגשה שזה נובע ממתירנות יתר ומאובדן גבולות. זו בעיה שמטרידה כל הורה ומורה".

הסינים השכילו ליצור מערכת חינוך בה הסמכות של המורה בלתי ניתנת לעירעור. נכון שהתלמידים לא שואלים שאלות, אולם בבסיס עומד הערך של הכבוד למבוגר, אם זה מחנך ואם זה הורה.

יחד עם זה, אין להתפעל באופן גורף מההישגים הסיניים במבחנים העולמיים, הציונים הגבוהים מעידים על השקעה עצומה בשינון ובלמידה בעל פה. אולם בכל הקשור ליצירתיות, ביקורתיות ויכולת אילתור, הסינים נשארים הרחק מאחור; נאמנים לקונצפט של הנמלה הצייתנית. את האשמה ניתן לתלות באופי הסיני התלותי והכנוע, ולצידו, בשיטה הקומוניסטית שמדכאת מחשבה ושמייחסת חשיבות לעם, אולם גורסת כי לאינדיבידואל אין כל משמעות.

זוכרים את הבחינה הגדולה הקובעת, הגאו-קאו? הצלחה בבחינה היא תמיד הודות לשינון מופרז, ואין בה מקום לביטוי לחדשנות ויצירתיות.

"סוד ההצלחה הסינית", אומרים מורים סינים ותיקים, "כמו המקום הראשון במבחנים הבינלאומיים, הוא הלימוד הפסיבי והחזרה בעל פה. ללא הבנה או יצירתיות. זו מסורת הלימוד הסיני מדורי דורות. לתלמידים הסינים אין אהבה ללימוד, הם לומדים בגלל אילוץ. אבל אנחנו הסינים מקנאים ביהודים שיודעים לחשוב, לנתח, להבין, ולאלתר".

היהודים יודעים לחשוב מחוץ לקופסה, לגלות נועזות מחשבתית ולהתמודד מול משימות מאתגרות ויכולות קוגנטיביות מורכבות.

אולם למרבה הצער, אימצו ישראלים רבים שיטות חינוך ולימוד מערביות, כולל הפינוק, ההתעמרות של הילדים בהורים, תחושת ה"מגיע לי" ושאר המרעין בישין. הורות סינית, על העלבונות והקשיחות, היא אסון, אולם הורות מערבית, על העידוד לחוצפה והיעדר הגבולות, מסוכנת הרבה יותר.