בהחלט כותרת מחייבת.

שלום.

מילה שמכילה מטען רגשי כל כך רחב.

שמעלה בנו כל כך הרבה סיטואציות שונות בחיים.

במדינתנו הטעונה כל כך אנו שומעים את המילה הזאת מרגע שאנו נולדים ועד יום מותנו,

בין אם בהקשר של "שלום!, מה שלומכם?" או בהקשרים אחרים הקשורים במילים כמו מדינה,

דת, שטח, אדמה, אויב, מלחמה ועוד מיני מילים כאלו.

אבל לא בגלל שום סיבה כזאת כתבתי את המילה הזאת בכותרת של הפוסט שלי.

כתבתי אותה אולי רק משום שהמילה שלום מסכמת את מה שאני מרגיש בתוכי כבר הרבה זמן.

מעין שלום פנימי כזה.

ביני לבין עצמי.

בין העולם לביני.

בין סובבי לביני.

ודווקא בימים שנופלים טילים על העיר באר שבע- בירת הנגב,

אני מרגיש בתוך שלום.

כשהאור גובר, גוברת גם האפלה והמחשכים.

ואז, שוב, גובר עוד האור על חושך - באנו חושך לגרש!

אסכם בדברי הרב קוק-

אין לחושך עצמיות משל עצמו, אלא הוא העדר האור.

מאחל לכולנו שפע אור ובעיקר שנריש בתוך השלום

ושנהיה אנו - השלום המתממש.