את החזיה ותני לי לגעת

האיפור מהעיניים לפני שאת הולכת לישון. גם אם את שיכורה. הקמטים מתגנבים ברגעים  האלו של הויתור

שני קילו ועדיף מהירכיים. תמשיכי להתאמן

את משקפי השמש כשאת מספרת לי שאת עוזבת. אני רוצה לראות את הכאב שלי משתקף בעיניים שלך. לא בזגוגיות

המשא הכבד הזה, שרק מעטים יכולים לראות, שאת סוחבת על הכתפיים שלך, שזופות השמש מיום אתמול, כמה שנים את סוחבת אותו?

את החיוך המתריס מהשפתיים החצופות שלך או שאפליק לך כהוגן

את המכנסיים ובואי כבר למים

אבא מנפנף בידיו מתוך המים וצועק,  'תורידי את המכנסיים ותבואי כבר למים, הם נפלאים'. אמא שרועה על הכיסא שלידי וכמו אינה שומעת אותו. אני בטוחה שהיא מעדיפה שאני אשאר לידה. פחות לידה ויותר רחוק ממנו. רק היא ואני יודעות.

שנה, שלושה חודשים ושבעה עשר ימים עברו מאז הניתוח שלמרבה המזל הצליח. הרופאים היו בטוחים שהנזק הקבוע יהיה גדול יותר. מומחה אחד אמר בחשש שאולי אצטרך להיעזר במקל הליכה. אחר אמר שקרוב לודאי שהסרת הגידול תקצר את הרגל ותישאר צליעה קלה. מה זה קלה, ענה לשאלתי בחיוך שניסה להפחית בחומרת המצב, צליעה קלה תוכלי להסוות בעזרת הגבהה של נעל אחת.

עד החתונה זה לא יעבור מלמלתי לעצמי כל הדרך מבית החולים הביתה. אבא דמע מתחת למשקפי השמש ונהג בעצבנות לא אופיינית. אמא קראה בשקט מספר התהילים הקטן ומדי פעם הגניבה יד לתוך התיק שבו היה הקמע שקיבלנו מהמקובל שאליו הלכנו כמה ימים לפני כן. כיסוי הראש שאמא שמה בניסיון נואש להשפיע על מהלכיו של אלוהים שיוו לה מראה של חולת סרטן נשורת מחלפות, מבין שנינו נראתה היא החולה.

אבל הניתוח הצליח וכל שנותר ממנו הוא צלקת ארוכה שנמתחת מקצה הבוהן הימנית שלי ועד לברך. הגידול התפשט לאורכו של הגיד והיה צורך להסיר את כולו יחד עם חלק מהעצם. חודשיים לאחר הניתוח כבר חזרתי לרוץ בשביל המקיף את היישוב וכל מי שראה אותי אמר ש'אולי יש משהו בטענה הנוצרית שישו הלך על המים אם את רצה ככה, בלי עצם ובלי גיד'. כשהתעוררתי מהניתוח צחקתי בצורה שגרמה לכולם להגיב אלי כשיכורת תרופות אבל אני ידעתי את סיבת הצחוק. הוא עמד לידי, ליטף את ראשי ביד אוהבת וחייך בהקלה. צחקתי בשבילו למרות הכאב.

עד לאותו היום מול המים הצלולים של חוף אכזיב הסתרתי אותה מעיני הסביבה גם כי התביישתי בה, היא נראתה לי כמו עקבות של מרבה רגליים ארוך וארסי, אבל בעיקר כי חשבתי שקיבלתי אותה כסוג של עונש. את הצלקת. סוג של 'אות קין' על התשוקות האסורות שלי. למה ברגל? אולי כי ניסיתי להיכנס לנעליה.

את הסטירה, או הפליק כפי שהיא הגדירה אתו, בבירור שנעשה בחדר המנהלת שעתיים לאחר מכן, היא לא סולקה מבית הספר רק בגלל שהיתה גיסתו של אבא וכל המבוגרים הצליחו לסובב את הסיפור ככה שהסטירה היתה אירוע בתוך המשפחה, "ולכם יש משפחה נפלאה" צקצקה המנהלת בשפתיים יבשות שלא ידעו טעמו של שפתון מעולם, חטפתי מהמורה חנה בגלל שהתעקשתי שהיונה, זו מתיבת נח, מסמלת את החופש ולא את השלום כמו שכל הילדים אמרו במקהלה. נשיא המדינה עמד להגיע לביקור לרגל חגיגות השלושים ליישובנו ואותנו הושיבו לצייר ציורים לכבודו. כמובן שגם התכוננו לשאלות הנכונות. גם היום אני חושבת שצדקתי. היונה היא סמלו של החופש והיא היתה מוכנה להסתכן עבורו, בניגוד לעורב שהעדיף את הבטחון שבכלוב הצף, התיבה.

לכלוב השני שלי התעופפתי בגיל תשע עשרה וחצי. תשוקה בלתי נשלטת שפלשה לתוך המחשבות ביום ולחלומות בלילה ומבטיה המבוהלים של אמא שגרמו לי לשנוא אותה ולרחם עליה בו-בזמן, כל אימת שאבא היה מביט בי באהבה או שואל אם אני צריכה משהו לצבא או סתם מה שלומך בתי המתוקה, גרמו לי להיעתר לבקשותיו-תחנוניו של אפי שגם הוא מצידו היה צריך לברוח מאווירת הדכאון ששרתה בביתו מאז שאחיו הנערץ נהרג בתאונת אימונים בשייטת 13 ולהגיד 'כן' להצעת הנישואים שלו. הרגשתי עורב.

שלושה חודשים נמשכו הנישואים האומללים האלו. בכל שבת שניה היינו מגיעים להורים שלי ולא יכולתי להפסיק להשוות ביניהם. אפי תמיד הפסיד. ואז קמתי ועזבתי. חזרתי להיות יונה. לא הסברתי כלום לאף אחד אבל הייתי מאושרת. בשיחה האחרונה שלנו ישבנו, אפי ואני, בבית קפה אופנתי בנמל תל אביב, הורדתי מול עיניו המשתאות את כיסוי הראש שכפו עלי הנישואים ובקול שנשמע גם לי זר אמרתי 'זהו, אני לא יכולה להעמיד פנים יותר'. הכובע נרטב מהמים שנשפכו כמה דקות לפני כן על השולחן ואני קמתי והלכתי, מעבירה אצבעות רועדות בשערות שחזרו להיות חשופות לאור ולאוויר, מיישרת את משקפי השמש על אפי ומותירה את אפי, בעלי לרגע, דומע מעל הפסטה הקרה.

שבע שנים עברו מאז ועדיין לא מצאתי את האחד שיתפוס את מקומו. הרבה גברים עברו במיטה שלי ללילה אחד או שניים. את אלו שעברתי במיטתם עזבתי, על פי רוב, לפני שהשמש זרחה. עם אחד הצלחתי לחיות כמעט שנה, הוא היה מבוגר ממני מאוד אבל עזב כשמצא אחרת, צעירה יותר.

איש זקן מתיישב לידינו ופושט חולצה. צלקת מתוחה לרוחב חזהו. אני מורידה את המכנסיים ורצה. ספק רצה על המים, ספק שוחה, לאבא.