מבין מנגנוני ההגנה, ההכחשה היא הפרימיטיבית ביותר ועם זאת רבת-עוצמה מכל המנגנונים. ההכחשה מייחסת מציאות דמיונית לדברים, כדי להפחית-ואפילו לשלול-את עוצמתן של התנסויות חיים מכאיבות. תחושת ההקלה שההכחשה מספקת היא זמנית, במקרה הטוב והמחיר שמשלמים עבורה גבוה מאוד. ההכחשה היא המכסה של סיר-הלחץ הרגשי שלנו: ככול שאנו משאירים אותו זמן רב יותר, מצטבר לחץ רב יותר. במוקדם או במאוחר, הלחץ חייב לפוצץ את המכסה, ואז מדובר במצב חירום רגשי. לרוע המזל כאשר אנו נאבקים עם האמת במיוחד כאשר היא מאירה אותנו באור שאינו מחמיא במיוחד, אנו עשויים להתעקש ולהגיד, שהדברים לא היו או "זה לא קרה" מנגנוני ההכחשה כל כך חזקים לפעמים שאנו לא מסוגלים לתפוס שיש מציאות אחרת וזה עלול לפגוע לא רק בנו אלא גם במשפחה שלנו ובסביבה שלנו. אין ספק משפט קצב הוא אכן תמרור אזהרה לא רק לפוליטיקאים אלא גם לכלל החברה הישראלית גם לגברים וגם לנשים וגם לאלה שיודעים ושותקים. יום למחרת המשפט של קצב, לצערי, עדיין אני שומעת קולות של גברים ונשים:"אולי זה לא נכון" או "אולי השופטים קצת הגזימו בענישה שהם פסקו לו".מעניין שעדיין החברה שלנו מסוגלת להביע חמלה לאנשים שפוגעים וחודרים לתחומם האישי כל כך של נשים. וזאת למרות הנתונים המדהימים של שכיחות התופעה. הנושא שהפך להיות מקובל, עדיין מעורר אי נוחות בתודעה הציבורית וקשה לנפץ אותו.
בעירו של קצב, קריית מלאכי, סירבו רבים לקבל את גזר הדין והם אף מאמינים שאלוהים יוציא את האמת לאור. אז אולי אלוהים באמת הוציא את האמת לאור? אני לא באה לסנגר על אלוהים אבל אולי צריך להפסיק להכניס אותו לכל מיני פרשיות שהוא בודאי לא היה רוצה להיות שותף להן. אני בטוחה שהוא (אלוהים)היה רוצה להיות נוכח במקומות טובים יותר. ומאחר והוא לא זה שהכניס את מר קצב למקום שבו הוא נמצא, כך גם לא נראה לי שהוא אחראי להוציא אותו משם (מהמקום שבו קצב נמצא היום). לכן לא אלוהים ולא מערכת המשפט ולא מני מזוז אחראים להתנהלותו של קצב מי שהביא זאת על עצמו זה הוא ורק הוא.
הניצול והשררה משמשים לנו מקור לסיפוק תאוות אישיות ומכוונים את האינטראקציה שלנו עם אחרים ומשפיעים על עבודתנו ועל חיי המשפחה שלנו. חבל שגברים (לא כולם) הנמצאים בהיררכיה גבוהה מנצלים את הנתח הנכבד של מרבית המשאבים החברתיים שהם לקחו ונכסו לעצמם, ומנצלים זאת הרבה פעמים לסיפוק ותאוות אישיות. על כן לא מפתיעה הכחשתו של קצב אשר איננו מכיר במציאות ואינו מסוגל להביע חרטה על מעשיו ולהבין את חומרתה. קצב איננו קורבן אלא מקרבן. |