האר לי משם - אברהם אבוטבול, (התפרסם ב"אדרבא" האחרון)
מייל שקיבלתי מאהרון שטרן מקפיץ וזורק אותי למים העמוקים של נהר החיים: "כתוב לי מאמר על יוצרים ויצירה, ועל המאבקים בין העולמות". מה הוא בדיוק רוצה? על איזה עולמות הוא מדבר? עלי לנחש מתוך נפשי שלי ולענות מתוכה. אני הוא זה שאבחר על איזה "בין עולמות" מדובר. ואולי משמים כך, כדי שאני בעצמי אמציא את השאלה ואת התשובה.
מתבקש שהמכוּון הוא מאבק האיתנים שמתחולל בנפשו של האמן שהוא גם בעל תשובה. קלאסי. זה בדיוק אני. אם כן, עלי לשתף קודם כל את התובנה שירדה לי עוד בזמנו, כשעמדנו לסיים את העבודה על הדיסק 'בית הקדושה'. וכך כתבתי אז...
"בגיל שש עשרה עד שבע עשרה וחצי הייתי בתשובה בישיבת אור שמח. לא היה כזה 'אור' שם, ולא באמת כזה 'שמח'. הסוף - שנשברתי ונשרתי אחרי משהו כמו שנה. לאן יכולתי ללכת משם?! ירדתי חזרה לתל הביב. משם עליתי, ולשם החזירו אותי. גולה לעוד עשרים שנה על פני הקרחונים הריקים של הזמן הדולף.
התשובה השנייה, היא הנוכחית, הייתה אם כן כשהייתי בן שלושים ושבע. ירדנו גדי פוגטש' ואני לצורך העריכה הדיגיטלית לתל אביב. בבית של חבר ישבנו לשמוע ברמקולים ביתיים את התוצאה. היינו מאוכזבים. התפתחה שיחה, ואח שלי אלון אמר: אתם יודעים למה הוא נפל מהתשובה אז...?! כי לקחו לו את הגיטרה! היא נדחסה עמוק מתחת למיטת הברזל, צוברת אבק ולכלוך, בשעה שאני עוטה עלי את בגדי השרד המלכותיים של עולם הקדושה החדשים שלי. "אוי גיטרה גיטרה, איך את מוציאה את הטוב שבי. איך שאני זקוק לך. איך שאת, משלימה אותי..."
מהי יצירה? מהו מהותה, תפקידה, בכלל, ואצלי, בעולמי הפרטי.
שעת צהרים עכשיו. הילדות חזרו הרגע מבית הספר. דרך הקירות האווריריים של הסטודיו שלי אני שומע אותן מדברות עם אשתי שחזרה בדיוק מרחמים הירקן. הם מדווחות על מאורעות היום, תוך כדי בכי ותלונות וחוסר רוגע רגיל לשעה זו. שעה שאני חושב על מהות היצירה ודולה משם את התשובה הראשונית בסולם התשובות שאבנה כאן בהמשך. ובכן, היצירה היא ההתכנסות. הניסיון האלוקי של האדם להתבונן במרחב הפנימי והנסתר של היקום האין סופי שמצטייר בנפשו.
אין אומן שהוא לא מחפש דרך בעצם. כל מעשה היצירה הוא חיפוש אחד ארוך שאף פעם לא נגמר. לכן אם אתה אומן אתה עתיד לגלות חידושים רבים ומפתיעים. כי זהו מהותו של הכלי שנקרא יצירה. שיר חדש, ציור חדש, ספר חדש - הוא מסע פנימי אל עולמות שלא ביקרת בהם עדיין. ואחרי שתבקר שם אתה עובר לחדרים יותר ויותר פנימיים, עד אין סוף.
אותו הדבר ביצירת השיר עצמו. לדוגמא. איך שיר נולד. פגשתי אדם, והפגישה אתו הובילה לכתיבת תיאור הפגישה והרשמים שלי ממנה. חצי שנה אחר כך, אני מקבל כמו סימן מהשמים שזה בעצם שיר. אני קורא את הכתוב ומפסל ממנו שיר. ואז, דיונים, וכל דיון מגלה רובד חדש - עולם מקופל בתוך עולם. בירור אחר בירור. כשהרצון והמכוון הוא לברור את הניצוץ הקדוש מתוך הפסולת. בדיוק כמו שעושה הגוף שלנו לשרשרת המזון. עד שהשיא הוא שהניצוץ הקדוש שבאוכל מגיע למוח והפסולת נפלטת החוצה. יותר מדי תיאורים שחורים הכנסתי שם, צריך לדלל, זה מושך למטה, אני לא רוצה למשוך למטה, הפוך, למעלה, אז צריך לתקן, למחוק, להחליף מילים, לקצר, להאריך. עכשיו הלחן. איזה אופי יביא אתו הלחן, הוא בעצמו יכול להוליך למקום לא טוב, מקום שהלכתי ממנו, גרורה של עולם שאני מנסה לעזוב. מי קהל היעד של היצירה, על מה אני יכול או לא יכול לכתוב. למשל, אתמול כתבתי שיר על איש ואישה. שזה גם על איש והשכִינה. אבל באמת כתבתי על איש ואישה. עלי ועל אשתי. ואמרתי לעצמי איזה נס שקיבלתי את השיר הזה. אני יכול לעמוד מאחוריו בתור בעל תשובה. הוא נקי. הוא אומר מה שרבי עקיבא אמר "כל מה ששלי שלה". ואולי יהיו כאלה שיחשבו שאני לא צריך או יכול לפרסם שיר כזה. מי הוא זה שיצביע על קו הצניעות המדויק על כל שעל ורובד בחיינו.
יש לי חבר שהוא זמר מפורסם מאד. הוא משמיע לי שירים שהוא יודע בוודאות שהוא לא יוכל לפרסם אותם לעולם. מדהים. מזעזע באיזשהו אופן. גם אומן שהוא רק אומן ולא גם בעל תשובה עושה ועובר המון ברורים עם היצירה שלו. אבל זה תמיד מול עצמו בסופו של דבר, או מול החברה שהוא חי בתוכה שהיא כמעט ולא מצנזרת כלום, ועוד בשם האומנות. ואילו לנו יש את התורה. אתה לא בא בשם עצמך בלבד, אתה מתווך, נציג של הקב"ה. המסגרת מחייבת אותך. יש לך ילדים בחיידרים, בנות בבית יעקב, אתה יכול למצוא אותם בעקבות סרט-שיר-ספר שכתבת מחוץ לתחום. וזה הרבה יותר 'הגיוני' שיקרה לאומן שהוא בעל תשובה מאשר לאומן שהוא לא.
עוד סוגיה ואולי הסוגיה בהא הידיעה, היא, האם זה מצד הקדושה?! הדיסטורשן הוא כלי יהודי? רוק אנד רול מוגדר בספרון שהגיע אלי כמוסיקה של שֵׁדים, שמהותה להבעיר את התאוות והיצרים השפלים של האדם. אנחנו באנו משם. ואוהבים רוק, ויוצרים רוק, ולא מסכימים להגדרות המופרכות האלה. נעשו דברים מדהימים, אנחנו שנחשפנו לעולם ההוא יכולים לברור את הטוב שיש שם. החרדים כדרכם לא נכנסים לדיון בנושא וזה גם לא תפקידם, אבל אנחנו? לא נראה שיש לנו מנוס מזה.
אז מה זה מוסיקה יהודית? כינור כן, גיטרה חשמלית לא? שלא לדבר על "משחרב בית המקדש...". יוצרים עברו ועוברים צמצומים גדולים בנפש בגלל הנושא הזה. יש כאלה שלא שומעים או משמיעים אותם, האם הוא נגן כשר או לא. לילדים שלי אני לא אשמיע את זה, אני והילדים שלי זה עולמות שונים. אז זה לא אומר שאני לא שומע מה שלהם אני לא אשמיע. ועוד, איך יוצרים כשאין כמעט שום מקום שמשמיע את מה שאתה עושה. איך אני יוצר ובא בקשר עם קהל כשכמעט ואין הופעות, כי הופעות זה לא בדיוק על סדר היום במגזר שלנו. ובכלל בעל תשובה הוא הרי יצור כלאים כזה. למרדכי בן דוד וחבריו יש הופעות, השמעות וחברות תקליטים, והכל קורה שם. אבל בעל תשובה, מה יש לו?!
לא רדיו, לא טלוויזיה, לא ערוצי קליפים ולא הופעות... ולכאורה האור נמצא אצלנו... חכמת המסכן בזויה.
רוחות חדשות
האינטרנט בא לעולם. וזה דבר עוצמתי מאד כמובן, וההשפעה שלו ניכרת מאד על המהלכים האלה. אחרי 12 שנה שהייתי מנותק מהעולם. ישיבות, קברי צדיקים, עשייה מוסיקלית, משפחה, אבל בלי כמעט כל קשר לעולם ההוא. לא שומע, לא רואה לא יודע. כשנכנסתי לאינטרנט חשבתי שזה כדי שאוכל להיות בקשר עם אחי שבדיוק נסע ללוס אנג'לס. בהתחלה זה היה זעזוע עמוק, אפילו נבהלתי וברחתי משם. היום אני שוחה שם כמו לויתן במים הכחולים של העולם. זה באמת עשה לי משהו גדול לנפש.
דיסק שלם כתבתי עכשיו בתוך חודש מתוך הקשר הישיר שלי עם הציבור שאתו אני זוכה להיות בקשר יומיומי, בכל שעות היממה, ויצירה שלימה ומדהימה ירדה מכאן לעולם. את החברותא שלי ליצירה גם מצאתי כאן. וגם הוא כמוני, מתווך (רוחני) בעולמו. לכאורה תגידו שזה לא ממש בקדושה. אני קורא תיגר. בשבילי זה שיא הקדושה. אני מדגיש, בשבילי ורק בשבילי, אני לא בא ללמד אף אחד, כי זו בדיוק הנקודה, כל אחד שנכנס לחנות רואה מה שהוא רואה ולא מה שהשני רואה. למרות הסכנות הגדולות ששם, מצאתי שאני מסוגל לעבור שם. אני מאד נזהר, למשל, יש לי יותר מאלף חברים ב'ספר הפנים', ואף לא אישה חברה אחת!
הנפש שלי קבלה מה שהיה חסר לה מאד וגרם לה, עם כל התורה והקדושה שהייתה לי, להיות לא שמחה על באמת. כאן אני אוסף את הקהל שלי. קונה אותו ומביא אותו אל היצירה שלי. כאן אני לומד מיהו אותו קהל. אני מדבר מתוכו כשאני כותב עליו. למשל שיר שכתבתי על מישהו שסיפר לי כמה שהוא אומלל במשך יותר מחצי שעה בצ'ט. מישהו שלא הכרתי ולא הייתי מכיר בשום מקום אחר. אחרי שעה בערך שאני מחזק אותו. אמרתי לו קום, פשוט קום מהכיסא, פתח חלון, קח אויר, תנשום עמוק... ואלה גם מילות השיר שנכתב מיד אחר כך, עם קצת הוספות וליטושים.
שביל מן הצד
בעל תשובה שלא נטש את האומנות שלו, צריך לסלול לעצמו את השביל מהצד שלו אל הבת מלך האבודה שלו. לדאבוני במרוץ לצמרת של הקדושה שכחתי חלקים גדולים מעצמי שחשבתי שהם לא מתאימים למסע. טעיתי. אני חוזר ללקט ולתקן, תשובה על תשובה.
זוהי מהותה של היצירה החדשה המתהווה שלי. בשיר "בא חזק" אני כותב "הלכתי רחוק, הכי רחוק שאפשר, אבל אי אפשר למחר להיות בלי עבר, חוזר לאחור, להיות לבן בשחור, על לוח אפור". דווקא אני, השחור, מגדיר את עצמי כלבן בשחור. האפור, מבחינתי, הוא אותו שביל מן הצד. אותו מקום שמאפשר לך לחיות בין העולמות בלי הכחשה, ובקבלה אמתית של מי שאתה. לא רוצה להיות סגור ומסוגר. מצאתי, ואני יודע ומאמין שיש מכנה משותף גדול ששם אפשר להחזיק ידים ביחד. לא עם כולם ולא עד הסוף. אבל עדיין. להתחבר אל הלבבות גם במהות היצירה וגם כפשוטו. לדוגמא, לאחל לחבר חילוני בהצלחה בהופעה שלו שהיא בשבת. אני לא שונא אותו כי הוא מופיע בשבת. אני מאמין שאם הלבבות יהיו פתוחים ותהיה קבלה אז אולי מעצמו הוא ירצה לשמור שבת, ואם לא אז לא, זה בעיקר עינינו. אני לא מוכֵר לא תורה ולא יהדות. אני מציע חברות. אהבה. משא ומתן של הנפש באמונה.
קצב השינויים של העולם ושלנו הוא גדול ממהירות האור. אנחנו חייבים לרוץ קדימה ומהר, ולהדביק את עצמנו לעצמנו חזרה. להמציא לנו שבילים חדשים. והכל כמובן בהשראתו של ענק הענקים רבי נחמן מברסלב, שהוא הוא המפלס את הדרכים החדשות לכולם. אבל איך אמר לו ריד, כמעט בטוח שהוא חסיד ברסלב בעצמו, "אני יכול לבנות לך כנפיים, אבל את תהי זו שתצטרכי לעוף". אם אנחנו רק כל היום בונים לנו כנפיים ולא עפים... אז מה עשינו. ולעוף, זה כבר כל אחד בַּשביל שעליו ורק עליו יהיה לגלות.
אנחנו הולכים ומתקלפים מהשקרים שהלבשנו בם את נפשנו. שקרים דקים, קליפה דקה, אבל עדיין שקרים, עדיין קליפות. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה". כל כישלון מגלה לנו אמת חדשה. וכל אמת חדשה היא "רוח חדשה מאיתי תצא". מתוך המידות הרעות שלנו, הגאווה והעצלות אנחנו מעדיפים לנוח על זרי הדפנה של הבינוניות המוצעת לנו, ולא לחרף את הנפש על הדביקות לאמת לאמיתה, שהיא ורק היא יכולה לתת לנו את המענה הנכון והמושלם למבנה הנפש המורכבת שלנו.
ניסינו לשים בצד את הצדדים של הנפש שחשבנו שאפשר להתקדם בלעדיהם. אבל טעינו. נכשלנו. אנחנו רוצים לתקן להכליל את כל האני הזה שלנו בתוך ההווה המתמשך של חיינו. וזוהי שפה חדשה. זוהי מבחינתי מהפכה אמתית שכל העולם חש ועובר על בשרו בימים אלו.
אנחנו חייבים להטמיע בעולם - דרך האומנות שלנו - את התובנות החדשות שיורדות לנו, ולהגיד לכולם, ולא משנה באיזה מצב דעת הם נמצאים כרגע - שקורה משהו מאד חזק וטוב. גילויים חדשים מגיעים אלינו שמאפשרים לנו לפעול למען חיבורים משמעותיים בין נשמות שעד לפני רגע היו זרות אחת לשנייה, מאפשרות פתיחת מעגלים ויצירת שפה חדש שאומרת "אנחנו יחד, אל קצה ההר. אל האור".
אנחנו לא יכולים להסתפק בדרכים הישנות שקבעו לנו מראש, וגם אם מי שקבע אותם הם אנשים קדושים וחכמים, עדיין עלינו מוטלת חובת ההתחדשות, ומציאת הפתרונות הרלוונטיים לצורת החיים הנוכחית שלנו. זה לא אומר שעלינו להמציא הכל מחדש, או חס ושלום לגלות תורה חדשה. אבל התורה היא עצמה המעיין המחדש את עצמו בכל שבריר של זמן. עלינו להיות רגישים מאד לשינויים העצומים שמתחוללים
בנפש-זמן-עולם, לקלף קליפה אחר קליפה, עד שנגיע למקור המזוקק של התובנות האמתיות שנוגעות אלינו. עלינו להיות אמיצים ברצון שלנו לחבר בין הלב שלנו, שבו עיקר התגלות האלוקות, לבין החוכמות שבאות מבחוץ, והחוץ זה מבחינתנו אפילו עולם התורה, החכמים וההלכה. עלינו למצוא בתוכנו את המקום שבו התורה מצטיירת כסם חיים. גם הקב"ה בעצמו לימד אותנו שהוא זרק את האמת, שהיא חותמו, בשביל האמת לאמיתה. מהי אותה אמת לאמיתה? כל דבר שמצמיח אותי ומעלה אותי למדרגת האדם השלם עם עצמו. התורה, הצדיק, המצוות - כל זה בא כדי לעזור לי להבין מי אני ומה הפעולה שלי בעולם. מי יכול להכריע ולהגדיר אותי יותר טוב ממני. מה שנכון לי לא נכון למישהו אחר, ומה שנכון לי הרגע כבר לא נכון לי לרגע אחר, וכך עד אין סוף,
אם לא נדע לזהות מי אנחנו בכל רגע נתון - לא נדע גם מה ההלכה קובעת לנו.
לכן אני לא ממהר לזרוק את עצמי, או איך שאומרים אצלנו את השכל שלי, ומנסה להתקדם עם עצמי יד ביד אל היעדים הבאים, מתוך זהירות ופחד לאבד את העצמיות שלי בריצה מבוהלת אחר בהמות, דקות אמנם, בלבוש של הנצח והאור.
לחיות כיהודי זה אומר להבין שזה פיקוח נפש. עלי לפקוח עין על הנפש שלי. עומק התשובה היא, אתה חייב לקחת אחריות על עצמך. כי זה בדיוק מה שהתורה רוצה ממך.
אסור שיהיה מצב שאתה בתוך התורה ואתה מפורק לרסיסים. אם זה ככה, אז משהו לא עשית נכון, לא תפסת את המכוון. שהרי זה היפך התורה ממש. אם אתה מגלה שהנפש שלך הולכת ומצטמקת, נובלת, שוקעת בתרדמת, מתייאשת - זה סימן שיש לך אלוהים אחרים. יהודי זה שלימות, שמחה, וגם אם זה לא לגמרי גלוי כאן בעולם שלנו. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה', ולהנות מזיו שכינתו", הרמח"ל.
כמו שאנחנו. אם לא נבין את זה - לא יישאר מאתנו כלום.
אברהם אבוטבול
avraham870@gmail.com
אתר אישי |
