הקדמה: קחו את הפוסט בעירבון מוגבל. הוא נכתב מתוך סערת רגשות פנימית ועל-כן כל כולו מוקצן. על-אף זאת, הוא אמיתי ומשקף.

איני מצליחה להירדם. השעה כבר 02:59 ועפעפיי אינם מראים שום סימן של כניעה.כואב לי בבטן, מתחת לחזה. יש נקודה אחת ספציפית שלא מרפה. כאב ממוקד וחודר, שלא חדל לרגע. איך נתתי לעצמי הזדמנות לשבור שוב את הלב כל-כך מהר, אחרי שהוא רק ממש לא מזמן התנפץ לרסיסים יחד עם חלק גדול מעולמי?

הטעות הראשונה שלי הייתה להתחיל כל-כך מהר לצאת שוב עם גברים... אבל הרי זו אני. החרדה הגדולה ביותר שיכולה להתקיף אותי ואכן תוקפת במלוא עוצמתה בכל הזדמנות היא חרדת הנטישה. על כן נידונתי להיות תמיד חוששת ופגיעה, זקוקה לבן זוג ולמערכת יחסים שתעניק תחושת תמיכה ויציבות (גם כשהיא מזויפת לחלוטין).

הטעות השנייה הייתה להתאהב בו כל-כך מהר. ניסיתי, רק אלוהים והחברה הכי טובה שלי יודעים כמה ניסיתי לא להתאהב. הכרחתי את עצמי אחרי דייטים מאוד מוצלחים לחזור ולומר לעצמי שהיה אומנם נחמד מאוד, אבל לא מעבר לכך. "זו רק התחלה... את עוד לא מרגישה שום דבר.... זה עוד מוקדם לפתח רגשות..." כל מיני שכנועים עצמיים, שאפילו עבדו לזמן מה... אבל רק לזמן מה. בסוף הרגש כלפיו לא הצליח להמשיך להימלט. וכשהוא החל לצוף, החל כל הבלגאן.ואיך אני כל-כך משוכנעת שאני מאוהבת? כאן שוב אחזיר אתכם לשורת הפתיחה: כאב הבטן הבלתי פוסק. לא אכלתי דבר מה מקולקל, וגם איני חושבת שנדבקתי בווירוס. לא. ועל כן לא נותר לי אלא לייחס את כאב הבטן לעצבים וללחץ שמציפים אותי בכל פעם כשאני מרגישה שוב מטומטמת, חסרת חוט שדרה ובעיקר לקוחה כמובנת מאליה.

הבעיה המרכזית שלי לא נובעת מהעובדה הפשוטה שהתאהבתי. היא מורכבת הרבה יותר ומתחילה עמוק בנבכי האישיות, ההתנהגות ואופן המחשבה שלי. אם הייתי מאוהבת, אבל בו בזמן גם מסוגלת לאיפוק, לסבלנות ולקחת את הדברים בקלות, אולי מצבי היה כעת אחר ולא הייתי מחפשת אחר דרכים קלות לעצור את הכאב כדי לישון. אבל מרגע שנשביתי במעגל הקסמים המשכר הזה, המכונה מערכת יחסים, אני נותנת לעצמי לטבוע בו.... ואוי וי, אני אכן טובעת. המילים שלו חשובות. וכשהוא לא אומר כלום, אז זה כואב. כואב לחשוב כמה לי יש לומר לו, ואיך אני עוצרת את עצמי רק בשביל להתאים עצמי להתנהלות חסרת הרגש שלו. מחד, קיים הפחד הזה שמא הרגשות שלי יבריחו אותו או ישתקו... ומאידך קיים גם הפחד שאולי בכלל הוא אינו מרגיש בחזרה. אולי זה שאינו אומר כלום לא נובע מהעובדה שהוא חסום, ויש לו חרדות משל עצמו ומשקעים ממערכות יחסים קודמות, כמו שאני מנסה לשכנע את עצמי בשביל לחוש טוב, אלא שפשוט אינו מרגיש! אז אני מתאמצת ממש לדלות טיפות היגיון בקושי רב כל-כך ממשפטים שמידי פעם, בטעות ממש, נפלטים לו. מעט ההיגיון הזה יכול להחזיק אותי שמחה ומאושרת זמן ממושך, הנה כבר חודשיים תמימים... אבל כנראה שפרוייד צדק, וכל מה שמדחיקים כל-כך עמוק חייב בסופו של דבר למצוא דרך ולהשתחרר. וכמה קשה לכעוס עליו, גם כשהכעס מוצדק ובעל בסיס אמיתי, כשההיגיון הזה יושב לו שם באחורי ראשי, וצץ בדיוק ברגעים הנכונים לרכך אותי ולהזכיר לי למה לא לכעוס, למה להתאהב יותר...

אני לא רוצה לכאוב עוד. כאבתי מספיק.... ואולי אלו הם החיים? אולי פשוט עוד לא למדתי להתקשח מספיק למול המכשולים שמציב היום-יום?? אולי הכאב הזה הוא כאב רק כי אני מרשה לו להיכנס לי עמוק למעיים ולהפוך לכזה? אני מניחה שרק הזמן, כן, הקלישאה הגדולה מכולם, רק הוא יגלה את מה שהיום אינו ידוע. אוכל רק לקוות שבסופו של התהליך, ארוך כמה שיהיה (ועדיף לפני המוות), אצליח להתקשח מעט ולכאוב הרבה פחות. אצליח להתאהב מבלי לקחת כל דבר קטן ללב. אצליח לבלוע את הפגמים שלי וגם את כל אלו שאינם שלי. ולחיות...