היה הייתה ילדה קטנה. יפת מראה הייתה הילדה וטובת לב. גם נבונה הייתה ומוכשרת במיוחד. בכל רחבי הממלכה התפעמו ממנה וציפו ממנה לגדולות. הילדה אהבה מאד את משפחתה, אהבה פרחים, עצים וחיות, התיידדה בקלות עם תושבי הממלכה, שפעה רוך, חמלה, חום ורוחב לב ובכלל השרתה רוח טובה בכל. ואולם, יותר מכל אהבה הילדה את אביה הטוב, מלך הממלכה. היא האמינה בו, כיבדה את חוקיו ושמעה בקולו. למלך היו עשר בנות. את כולן אהב אהבת נפש. יחד עם זאת ,ידע המלך להעריך את ייחודה של ילדתו הקטנה. הוא החליט שהיא שתתפוס את מקומו כאשר ביום מן הימים, יאלץ לעזוב את הארמון. יום אחד קרא המלך לבתו הקטנה וסיפר לה שבעתיד כל הממלכה תהיה שלה. על מנת להכשיר אותה לירושה הכבירה, הוא יעניק לה את כל אוצרות הידע שרשותו. הוא ימסור לה את ילקוט הסודות של הממלכה, יחשוף בפניה את החוקים לפיה היא מתנהלת ואפילו יגלה לה את פני היופי האמיתיים המצויים במקומות שאין העין חפצה לראות. "ילקוט הידע הזה הוא הדבר היקר ביותר שביכולתי להעניק אי פעם למישהו..." אמר לבתו אך גם הזהיר: ".. הידע הזה יעניק לך כוח רב. עלייך לנהוג בו בתבונה וברגישות. באמצעותו תוכלי לשלוט בממלכה כולה. כל התושבים יעריכו אותך ויכבדו אותך על כך. בחרתי בך במשורה מבין כל בנותיי האהובות. יחד עם זאת, עלייך תמיד לזכור שסכנה עיקרית אחת רובצת לפתחו של כל מי שיקבל לידיו כוח כזה. והיא: יוהרה. על כן אני מבקש ממך, ילדתי, מעולם, אבל מעולם, אל תתנשאי, תתעלי או תסתנוורי מן הכוח הזה שאתן בידייך. הישארי צנועה אפילו בפני כלב, פרח או רגב אדמה. זכרי שבממלכה הזו כולם ילדיי וילדותיי, כולם אהובים עליי, כולם שווים בפניי. אם תתעלי מעל אחיותייך או מעל מאן דהו, אסונות יפקדו אותך, כולם ישנאו אותך ומעולם לא תזכי לממש את ייעודך . "מהו ייעודי, אבא?" שאלה "ייעודך הוא לשמש אות ומופת לאחיותייך ולכל הממלכה" "האם זה קשה, אבי הטוב? " שאלה בתום לב "אין תפקיד קשה מזה. לעולם תצטרכי להיות מודעת לעצמך ומעולם לא תוכלי לנוח מכך" השיב אביה והמשיך "...כעת, על מנת להרחיק ממך את סכנת ההידבקות ביוהרה, אני מבקש ממך לשנן בכל יום, החל מהיום, את המשפט הבא: "שמעי את קולי, הו, שמעי היטב: הממלכה כולה אחת היא. אני, את, אחיותייך, האדמה, חברייך ואויבייך- כולנו אחד. " הילדה הודתה לאביה, הרכינה את ראשה וקיבלה על עצמה את התפקיד הרם. לאורך כל שנות ילדותה המלך גידל וטיפח אותה. הוא שכר עבורה את המורים הטובים ביותר בממלכה, , האכיל אותה במיטב המזונות, הלביש אותה בבגדים יפים ונוחים, שמר עליה מכל משמר מפני כל מחלה, צרה או אסון. גם כשניסו אחדים להתנכל לה בשל הקנאה שעוררה, ידע המלך לגונן עליה היטב ולהעמיד את המתנכלים במקומם. זאת ועוד, כפי שהבטיח, העניק לה המלך את ילקוט החוקים הסודי של הממלכה. הילדה, כפי שהבטיחה, שיננה בכל יום את המשפט: "שמעי את קולי, הו, שמעי היטב: הממלכה כולה אחת היא. אני, את, אחיותייך, האדמה, חברייך ואויבייך- כולנו אחד. " היא זכרה את האיסור החמור לבל תתנשא אי פעם על אחיותיה, על נתיני הממלכה או אפילו על חרקים, פרחים ובעלי חיים. רוח טובה של אחדות עם כל נפש חיה ועם הטבע כולו פיעמה בה והוליכה את צעדיה. והנה, יום אחד, המלך הרגיש שהממלכה גדלה מספיק וכעת היא יציבה ומטופחת דיה. הוא החליט להשאיר אותה לבנותיו, שינהלו אותה ויעשו בה כרצונן. ודאי יעשו טעויות, ידע המלך. אך בשל אהבתו הרבה לבנותיו, רצה הוא להעניק להן את ההזדמנות לגדול ולהתפתח באופן עצמאי. הוא ידע שכל עוד יהיה קרוב מדיי אליהן, מעולם לא ירכשו עצמאות אמיתית ולא יממשו את הפוטנציאל הטמון בתוכן. הילדה הקטנה כבר הייתה לנסיכה צעירה ויפה. המלך חש ביטחון בילדתו המובחרת והאהובה שזו תדע לשמש אור ומופת לאחיותיה ולתושבי הממלכה כולה. שהיא תנהג בכל באהבה אין קץ, בסובלנות אינסופית ובענווה רבה. וכך באמת היה במשך שנים אחדות. ואולם, בחלוף השנים, זיכרונה החל אט אט להתפוגג והבטחתה נשחקה. תחושת ייחודיותה החלה לבשם אותה וריח הגאווה עלה לאפה. היא שאלה את עצמה שוב ושוב: "מדוע אבי בחר בי לתפקיד כה נשגב?" ובאותה נשימה השיבה לעצמה: "..זאת בודאי משום שאני יפה, מוכשרת, רחבת לב, חכמה, מוסרית מאין כמותי ועוד..." . בד בבד החלה להשוות את עצמה לאחיותיה וראתה את עצמה טובה מהן, יפה מהן, מוכשרת מהן ובעיקר צודקת מהן בכל דעותיה ואמונותיה על העולם. אני כל כך שונה ומיוחדת, חשבה, שלמעני ורק למעני בנה אבי את הממלכה האדירה הזו. המשפט היומי ששיננה, בצו אביה, נשחק גם הוא לאורך הזמן והצטמצם למילים: " שמעו כולם, המלך אחד, אני אחת" אחיותיה אשר שמו לב לשינויים המתרחשים בהתנהגותה של אחותן הקטנה החלו להסתייג ממנה ולתפוס ממנה מרחק. זו אשר הייתה פעם אחותן הקטנה והאהובה שינתה את פניה וכעת מתייחסת אליהן בזלזול ובהתנשאות. יום אחד הגדילה הנסיכה לעשות. היא אספה את אחיותיה והודיעה להן: "אני האחות הנבחרת!" "מה זה?" השתוממו אחיותיה "כן, כן, אני האחות הנבחרת. בי ורק בי אבא בחר. רק בי ובי בחר בי אבי" האחיות הביטו זו בזו בפליאה. אם נזקקו להוכחה מפורשת לתחושותיהן הפנימיות, הנה עכשיו קיבלו אותה בצורה ישירה. אחותן איננה מסתפקת רק בהפניית מבטים גבוהים של בוז, אלא ממש מצהירה באופן גלוי ומפורש על עליונותה עליהן. "ומדוע את חושבת שאת הנבחרת" התריסה נגדה אחת מהן "כך אבא אמר לי" השיבה "ולנו אמר שהוא אוהב את כולנו באופן דומה. שכולנו שוות בפניו" התערבה אחות אחרת "לא ממש, תראו, רק לי נתן את ילקוט האמת המכיל את כל החוקים והסודות של הממלכה" השיבה הקטנה "לא נכון, התרעמו כולן כאחת ..לכל אחת מאיתנו נתן אבא ילקוט מיוחד בשפה שלנו. מדוע את חושבת ששלך נעלה במשהו על שלנו? הנה, את מוזמנת לראות את הילקוטים שלנו ואת מה שיש בתוכם" "....זה לא מעניין אותי מה יש בתוך הילקוטים שלכן...." זעפה הקטנה " ....כי אני יודעת שהם לא שווים כלום. רק הילקוט שלי שווה משהו, רק לי נתן אבא את החוקים והסודות האמיתיים! " "באמת? נו אז בואי תראי לנו את הילקוט שלך..." התעקשו "אסור לכן!" "מה?!" "אסור לכן לראות! רק לי מותר, גם אם תרצו לראות, לא אתן לכן, גם אם תתחננו ותרדו על הברכיים שלכן!" "...אז איך תוכיחי לנו את טענתך? " שאלו אחיותיה " אני לא צריכה להוכיח לכן כלום, תסתכלו עליי, אני סגולה, השמלה שלי סגולה, הגרביים שלי סגולות, המטפחת שלי סגולה , אפילו הציפורניים שלי סגולות, אני סגולה, אתן שומעות? סגגולההה...! " הביטו האחיות אלו באלו בתדהמה. "את מי זה מעניין שאת סגולה? " העזה אחת מהן "את מי זה מעניין? את מי זה מעניין ? אתן עוד תראו! החלה הנסיכה להתייפח, אבא אוהב אותי יותר מכולכן, הוא יראה לכן מה זה שאתן מסרבות לקבל את בחירותי עליכן. " והיא יצאה מן החדר ברוח סערה וטרקה אחריה את הדלת. התפרצות זו שיקפה למעשה על קיומו של עולם מחשבות עמוק, מגובש ומרחיק לכת עוד יותר. לאמיתו של דבר, חשבה האחות הקטנה שאחיותיה לא שוות כלום. שהן והיא בכלל לא מאותה משפחה. שהן זרות, בורות, מרושעות וחסרות מוסר. שכל תפקידן הוא רק לשרת אותה ושזה מה שיקרה בעתיד. שלמענה ורק למענה נבנתה כל הממלכה וביום מן הימים כשכולם יכירו בה ובכמה היא צודקת, היא תשלוט בראש מורם על הממלכה כולה. לאט לאט הלך והעמיק הקרע ביניהן. האחות הקטנה בודדה את עצמה בדלת אמותיה והפכה מסוגרת ומרה. הבוז שחשה כלפי אחיותיה רק הלך והתחזק. חלק מן האחיות פשוט תפסו ממנה מרחק ואולם אחדות מהן החלו לפתח טינה עמוקה כלפיה ובהמשך אפילו שנאה יוקדת. מי היא שתתנשא מעלינו בצורה כזו? כמה מהן החליטו להחזיר לה כגמולה. מדי יום ביומו היו מתנכלות לה: מקללות אותה, מושכות בשערה, שמות לה רגליים ורודפות אחריה. לעיתים אף היו מפליגות בה מכות של ממש. בתחילת הדרך הייתה מבליגה, עד שבמשך הזמן למדה להחזיר בחזרה. כך היו מדי יום נאבקות ומתכתשות האחיות זו בזו. ממקום מושבו, צפה המלך בעצב רב בהתרחשויות הללו. אי אפשר היה לאמוד את גודל צערו. גם צערן של אחיותיה על האחות שהשתנה לבלי הכר היה גדול. עמוק בתוכן הן הכירו בגדולתה של אחותן הקטנה ואולם , בשל התנהגותה הן לא יכלו להחזיר לה לא כבוד אמיתי ולא הכרה. אך יותר מכולן, הנסיכה הקטנה היא שסבלה מן המצב. כל כך התרגלה לכאב שהיא בכלל שכחה שקיימת אפשרות לחיות אחרת. אף על פי כן, עקשנית הייתה עד מאד ולא משנה כמה קשות וכואבות היו ההתנכלויות אליה, מעולם לא שינתה את דרכה. תמיד קומתה נשארה זקופה ועורפה קשוח. לכן, היו לעיתים מכנים אותה "קשת-העורף הקטנה". כל המשפחה שונאת אותי! הייתה מרגישה בליבה. "מדוע זה? מדוע כולם שונאים אותי?" הייתה שוב ושוב שואלת את עצמה. אך, באותה נשימה, גם הייתה משיבה כבפזמון חוזר: " כן, זה בגלל שאני הנבחרת, זה התפקיד שלקחתי על עצמי, אין לי מה לעשות נגד זה. הן מקנאות בי, הן רעות, טיפשות וחסרות לב. וכך בכל פעם שהציקו לה , היה בכך כדי לשכנע אותה עוד יותר בצדקת דרכה. יום אחד הצדק ייצא לאור, הייתה בטוחה. למרות שילדתו האהובה סטתה מדרכה, המלך תמיד נשאר נאמן לה ודאג לה ממקום מושבו. הוא לא איבד בה תקווה והמשיך לשמור לה אמונים. הוא האמין שיום יבוא והיא תבין ותתקן את דרכיה. הוא ידע מי היא באמת. הוא האמין בכל ליבו שהיא תשוב להיות אוהבת, חומלת, ענווה וסובלנית כלפי כל יצור חי וודאי כלפי אחיותיה, השותפות איתה בניהול הממלכה. לעיתים קרובות היה מנסה להשמיע את קולו אל ילדתו הקטנה אך היא, כה מבוצרת הייתה בדעתה שהיא לא יכלה לשמוע. אך למלך הייתה סבלנות אינסופית והוא חיכה להזדמנות המתאימה. והנה, לילה אחד, חלמה ילדתו הקטנה חלום. חלום זה בא אחרי יום קשה נוסף שעבר עליה. היא חלמה את אביה קרוב אליה. געגוע אינסופי הציף אותה ודמעות החלו לזלוג על לחייה. "אבא, אני מתגעגעת אליך" לחשה "גם אני בתי, אהובתי, גם אני" השיב הוא חיבק אותה וליטף את שיערה "קשה לי אבא" "אני יודע, בתי, אני יודע" "מדוע אחיותיי שונאות אותי כל כך, אבא ? מה עשיתי רע? " אביה נישק אותה ברוך על פניה "עלייך להיזכר אהובתי, עלייך להיזכר בהבטחה שנתת לי" איזו הבטחה אבא? איזו הבטחה, אנא ממך, הזכר לי" "לא אוכל לומר לך יותר מכך אהובתי, זכרי את המשפט, זכרי את המשפט" ליבה הלם בחוזקה. היא חשה את אביה קרוב אליה. כל כך אהבה אותו. כל כך התגעגעה אליו, כל כך הייתה זקוקה לחיבוקו החם והאוהב, כל כך רצתה לשמוע את עצתו. היא התעוררה, הוזה, החלום היה כה מוחשי. האם היה זה באמת אבא שלי ? "היא פנתה לעבר השמיים, הסתכלה אל החלל וזעקה: אבאא, עזור לי, אבא, בבקשה ממך, בבקשה!" אביה אשר שמע את קריאתה של בתו החליט, בצעד חריג, לכתוב לה איגרת. את האיגרת שלח באמצעות אחד משליחיו הנאמנים. בחלוף מספר ימים, השליח הגיע לממלכה ומסר את האיגרת לנסיכה הצעירה. "איגרת ממלך הממלכה, אביך מולידך" אמר השליח הנסיכה הייתה המומה ונרעדת. היא לא האמינה למשמע אוזניה. על האיגרת הייתה חתימתו של אביה האהוב . אחרי כל כך הרבה זמן שהיא לא קיבלה ממנו אות חיים, היה לה קשה לעכל שהוא חי ושזה אכן הוא שכותב אליה. בידיים רועדת, פתחה את האיגרת. כותרתה הייתה: משל הילדה והילקוט האם האיגרת תעזור לנסיכה להיזכר בהבטחתה הישנה? האם תעלה היא וכל הממלכה יחד איתה על נתיב המלך?
|