סתיו, אוקטובר 1971, עידן התמימות בשיא תפארתו. מדינת ישראל עדיין נלחמת על קיומה. החברה שלנו מבורכת באידיאולוגיה וערכים כגון כבוד ונתינה, סבלנות וסובלנות. אין מה לאמר... הגעתי לעולם שהוא מתאים לי כמו כפפה ליד.

היי, אני עמית... אני הוא זה שנולד זה עתה. ילד ראשון שהוא "תקלה מכוונת", לאבא גדי ואמא תמר. העולם שהתחלתי לתאר קודם, הולך ומשתפר לנגד עיני. בכבישים מוקפים עצים, אני מגיע היישר מבית החולים, ברכב של חברת גז, ממקום עבודתו של אבי, לעיירה קטנה וקסומה. העיירה ממוקמת על גבעות, בניהן ואדיות יפיפיים, והכל טובל ומוקף בחורש טבעי, אלונים שצלחו את תקופת רכבת העמק שבתחילת המאה, ויערות אורנים של הקרן הקיימת.

אעשה לכם היכרות, על קצה המזלג, עם הוריי. גדי ( אבא ), בן 24, נהג בקו חלוקת בלוני גז בעיירה בה אנו מתגוררים ובישובים שמסביבה. הוא מחפש את עצמו, לא באמת יודע מה הכיוון שהוא רוצה ללכת בחייו. טוב... אפשר להבין, החיים עד כה, לא בדיוק הכינו לו בסיס מוצק להתפתחות. גדי התגלגל בין הורים שרבו עליו בבית משפט , דרך חיים עם אבא לא קל שזכה בו במשפט. לאחר מכן, בהיותו בן 12 בלבד, הגיע לחברת הנוער שבקיבוץ, אליה הצטרף לאחר שברח מהבית. ולבסוף, אמא שלו נפטרה ממחלה קשה, והוא רק בן 21. עם אביו, ניתק גדי קשר ואף לא הזמינו לחתונתו. כל מה שגדי מכיר בחייו עד כה זה עבודה פיזית קשה, לעיתים שתיים ושלוש עבודות בו זמנית על מנת להתקיים בכבוד. כרגע, הצליח גדי להתמקם בעבודה אחת, הגונה ומסודרת, אותה עבודה בה עבד גם לפני כשנה בה הכיר את תמר ( אמא ). יום אחד בעת חלוקת גז בישוב בו התגוררה אימי, הביא גדי בלון גז לבית הוריה של תמר. רצה הגורל ובדיוק באותו יום לא חשה תמר בטוב ולא הלכה לבית הספר.

כן כן... תמר, ילדה בת 16, עדיין לא בקעה מן הביצה, אבל עם נסיון חיים מספיק אשר נתן לה להבין שהמקום בו היא חיה... הוא, איך לאמר... בלשון עדינה, לא עומד לעשות עימה חסד. הוריה של תמר, סבא וסבתא היחידים שאני מכיר, מחפשים לה חתן מהיום בו מלאו לה 12 שנים. מאותו יום עומלים הם יומם וליל אך ורק על ההכנה שלה ליום בו תהיה אשת איש. תמר, נערה אינטלגנטית, שאפתנית וחריפה שאינה חוששת להיפגע תוך נסיון בלתי נלאה להשיג את מבוקשה. מצאה "סוף סוף" את כרטיס היציאה מה"כלא". זה באמת היה אושר עצום, גדי, העלם יפה התואר והחסון, עם בלון הגז על הכתף, ללא ספק יספק את כל מבוקשה. גבר עם עבודה מסודרת שיקח אותה תחת כנפו ויתן לה את השקט להמשיך ולהתפתח אל המחוזות אשר בהם חפצה.

בהגיעי הביתה, מלווה בהוריי, השמחה בבית מרקיעה שחקים, הכל היה פשוט פנטסטי, תמר מרגישה שהיא פצחה בחיים עצמאיים גרידא. עכשיו היא אמא, גרה עם בעלה בבית משלה, שנמצא מרחק נסיעה מהישוב בו גדלה רב חייה עד כה. היא אדון לחייה, אין מי שיכול לאמר לה מה לעשות יותר! גדי, החל בבניית התא המשפחתי הפרטי שלו, עליו חלם כל חייו, התא לו הוא לא זכה בעצם בתור ילד. וסבתא וסבא... בני 37 ו - 42 בלבד! הרגישו כאילו באו על סיפוקם, הם את שלהם עשו. מטורף אה, הם ממש צעירים, כלומר, חבריי לעתיד לבוא, הוריהם, בני גילם של סבא וסבתא שלי!

בקיצור, על פניו, הם עושים הכל נכון, ההורים שלי, כמו שנאמר... תחיה את ההווה, או אם נתפלסף קמעה... מי שחושב כל הזמן רק על העתיד, חיי כל הזמן בעבר ומפספס את ההווה. אז הם חיים את ההווה, מבלי להבין, ולו ברמיזה, את הקלחת אליה הכניסו את עצמם...

אבל... היי... אני הגעתי, והסיפור הוא עליי הלא כן...?! הגעתי, על פי כל הנתונים, לעולם...מושלם!

אומרים שאין כזה דבר עולם מושלם... ובכן, אני גורס שכן יש כזה דבר. כלומר, תראו, הגעתי רך נולד לעולם, אין לי מושג בכלום ושום דבר שמסביבי. יתרה מכך, גם אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לבוא או הכין אותי לקראת בואי. מסביבי אני רואה אך ורק דברים טובים, טבע ירוק ברב הודו ותפארתו. אנשים, אמנם מגודלים, אבל כולם מחייכים וצוחקים לעברי. כל צרכי ממולאים, אוכל, שינה, הגיינה וצרכים. מדוע אם כן שלא אחשוב שהגיעתי לעולם מושלם?!

כן, אני יודע, אני מדבר בסך הכל על תינוק בן יומו, וזה אצל כולם ככה, וזה לא חוכמה, כי ככל שגדלים ולומדים להכיר את העולם ודרכיו, לא תמיד מקבלים את מה שרוצים. מפני שלא תמיד יכולים או רוצים לעשות את מה שצריך, על מנת לקבל את מה שרוצים.

אבל אצלי המצב הזה נמשך, גם כשגדלתי, תמיד הייתי הנסיך, יורש העצר. ההורים שלי כמעט אף פעם לא הרימו עליי את הקול, שלא לדבר את היד, הם כמעט... העריצו אותי... אני לא יודע אם אני יכול להעביר בצורה מספיק ברורה, מה החשיבות שלי בחיים של ההורים שלי.

כלומר, מה אני מסמל בעיניהם. אני בעיניהם משהו ראשוני, ששייך לחיים אחרים, חיים שהם רק חלמו עליהם עד היום. אני התחלת התפנית של המאה שמונים מעלות שלהם. בשל כך הייתי מעין... קדוש בעיניהם. הסיפור מהאגדות הלך והתפתח כמו באגדות היפות ביותר. הטיפוס אליו התפתחתי להיות כבר בגיל צעיר מאוד, חיזק להם את התחושה שהם עשו משהו נכון עם החיים שלהם. היחס שלהם אליי היה, מהמשובחים ביותר שילד יכול לחלום עליו!

הטיפוס שהתפתחתי להיות... טוב אז זה הולך כך... יש כמה אסכולות פסיכולוגיות לגבי אופיו של אדם. אחת טוענת שהאופי של האדם הוא גנטי ואי אפשר להשפיע בצורה זו או אחרת על המוצר המוגמר. השניה גורסת שכן ניתן לעצב אופיו של אדם על ידי חינוך. ואילו השלישית היא שילוב של השתיים הראשונות. כלאמר, אופי כן עובר בגנים, אך ניתן לעצב אותו על ידי חינוך.

אני לא יודע איך, או באיזה שלב של חיי זה קרה. ואני בטוח ומשוכנע שלהורי יש איזשהו חלק בזה, אך הם לא מודעים לו. מהיום הראשון שאני זוכר את עצמי, הייתי טיפוס של קומונה. הווה אומר, מאיזשהו מקום בירכתיי מוחי המסובך ( אני יודע, גם שלכם מסובך ) אני "הבנתי" שעל מנת לקבל, עליי קודם לתת. אם לחדד את זה, לא מגיע לי לקבל אם אני לא תורם את חלקי לגוף, למערכת הזו שאני חלק ממנה, וזה עולה... כסף, משאבים ואנרגיה על מנת להחזיק אותי בה. אז אם עיקר הנטל נופל על ההורים שלי, מבחינה עובדתית אני לא מסוגל לתת את מה שהם נותנים, אז אני אעשה את כל שביכולתי על מנת לתת את המכסימום. חס וחלילה לא לבקש כלום, ולבסוף מצטרפת לזה האות תודה.

התפתחות מעין זו היא אנטיטזה להתפתחות של ילד, כל ילד באשר הוא. תודו, זה מטורף לחשוב שאחרי שאף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה או לא רוצה להיוולד וגם את ההורים לא נתנו לי לבחור. הם באופן האגואיסטי ביותר שיש ( טבעי, אך אגואיסטי ) החליטו לתת לי חיים, ואני חייב להם עוד לפני שקיבלתי משהו. אוקיי... אוקיי... הקמתי על עצמי איזה כמה מתנגדים ( לבטח איזה כמה דתיים ומאמינים למיניהם ). הריי לפי השקפת האמונה בקדוש ברוך הוא, זוהי זכות גדולה לקבל חיים, ועליי לסגוד להורי על שהעניקו לי זכות זו במתנה... "כבד את אביך ואת אימך"... וכד'. נכון, אני מסכים, ואני תמיד אסכים עם השקפה זו, בייחוד היום כשיש לי גם את מתרס ההורה. ילד בהחלט לא מבקש להיוולד, אבל אין לו ברירה, מה לעשות, זאת היא דרך הטבע, והיא לא הולכת להשתנות ( לא בדורנו בכל אופן ). כשהוא נולד הוא הופך בעל כורחו לחלק מקומונה - משפחה. אני קורא לזה קומונה מפני שאני מאמין שבגוף המורכב ממספר פרטים, על כל פרט לתרום את חלקו על מנת שהגוף יעבוד בצורה הטובה ביותר, כדי שכל הפרטים יהיו שבעי רצון.

הכל טוב ויפה, אבל... ילד, בסך הכל ילד, לא הגעתי עם ספר הדרכה, בו כתוב כיצד עליי להתנהג בכל סיטואציה בה אני אתקל בחיים ( ברור לי... אף אחד לא... די, אולי נפסיק עם זה? אמרתי כבר כמה פעמים שאני לא מיוחד, זו הפעם האחרונה בה אני "מתנצל" ). ובכל זאת נמנעתי מלחקור את העולם, מלבדוק את גבולותיו. כמעט תמיד קיבלתי את מה שנתנו לי, מבלי להקשות קושיות. מה שקיבלתי, טוב או רע, הוא תמורה ישירה למה שנתתי, לאו דוקא חומרית או פרקטית.

עצם הוויתי כילד, אמורה להיות הכנה להיותי מבוגר, שזה בעצם מה שאהיה רוב חיי. אין דרך בה אוכל לדעת אם מה שנתתי הוא מספיק בשביל מה שקיבלתי, או ההיפך, אלה אם אני שואל. אבל אני לא שואל, כי זה ברור שהם יודעים יותר טוב ממני. הם מתעסקים עם העולם הגדול, המפחיד, הם אלה שדואגים לכל צרכי ושומרים עליי מפני הדבר העצום, הענק הזה בחוץ. הם ומה שהם נותנים לי, זה העולם שלי, ונוח לי וטוב לי ובטוח לי איתם.

אספר לכם סיטואציה אחת, לשם המחשה, למה הייתי מוכן לקחת על עצמי. בפרספקטיבה לאחור, שערורייה, אבל אז זה נתפס בעיני כחלק מהתמונה הגדולה של הנתינה תמורת הקבלה. קיץ 1977, עדיין לא מלאו לי 6 שנים, באותה עת כבר היה לי אח אחד, יוני, הוא היה בן.. כמעט שנתיים. הוריי השכיבו אותנו לישון באחד הערבים ויצאו אל השכנים, לא רחוק, ממש מרחק חצי דקה הליכה. הם לא חשבו שהם צריכים להביא בייביסיטר, כי זה ממש פה ליד, ואם זכרוני אינו מטעני הם אף השאירו לי את מספר הטלפון של השכנים. לי זה היה נראה נורמלי לחלוטין, מה כבר יכול לקרות, הכל בסדר, אנחנו כבר במיטות, שיצאו יהנו, מגיע להם. עוברות להן כמה שעות ופתאום אני מתעורר לקול בכיו וצעקותיו של יוני. קמתי, ( אינני זוכר מדוע לא השתמשתי במספר הטלפון שהוריי השאירו לי ), הלכתי לחדרו של יוני, וגיליתי לתדהמתי, שהילד חרבן בחיתול ( כן, אז עוד היו חיתולים מבד, לא חד פעמיים ), איכשהו הצליח להוריד אותו, ומרח את מרכולתו על הסדין, המיטה ועל עצמו. לא איבדתי את העשתונות, מיד לקחתי את הסדין וזרקתי לפח, לא לפני שניקיתי איתו את מה שהוא מרח על המיטה עצמה ( אתם יודעים... הסורגים והמעקה של מיטת התינוק ). לאחר מכן, לקחתי מגבת לחה, איתה ניקיתי את יוני ולבסוף לקחתי מגבת נקיה, פרשתי אותה על מיטתו והשכבתי אותו בחזרה לישון.

טוב... עכשיו תסגרו את הפה, ותפקחו את העיניים... זה היה דבר של מה בכך, לא עשיתי מזה ביג דיל. ככה אני בעצם לאורך כל חיי. כשאני עושה משהו, גדול ככל שיהיה בעיני מישהו אחר, ולא נלחצתי לפני, ולא נתקלתי בבעיות בלתי ניתנות לפתרון תוך כדי, זה לא יחשב בעיני כמשהו שיהפוך אותי לאיזה סופרסטאר. כמובן שאני תמיד אצפה להערכה, מי לא אוהב הערכה?! הערכה היא אנרגיה חיונית ובסיסית לקיום קשרים חברתיים! כאשר ראיתי את הבעת התדהמה של הורי, מלווה במבטים של השתאות ולאחר מכן החיוך הענק, הצחוק, החיבוקים והנשיקות. הרגשתי סיפוק עצום, אני את שלי לקומונה, תרמתי ביג טיים!