מ ט ו ר ף!!! אני כותב את הדברים לעיל בכזו נונשלנטיות ובד בבד אני מבין שזה פשוט מעוות! לא מה שההורים שלי עשו, אלא שילד ירגיש שזה בסדר שהוא יעשה כאלה דברים. לא ילחץ וגם לא ימחה על זה לאחר מכן. אני רק ילד, ריבונו של עולם מה עשית?! נטעת נפש של בוגר בגוף של תינוק?! מה אני יעשה עם זה? איך אני אמור להכין את עצמי לחיים של מבוגר אם אני מדלג על שלב הילדות? הרי כל דבר בחיים הללו בנוי כמו בניין, אי אפשר להתחיל לבנות מהקומה הרביעית, חייבים לבנות קודם את קומת הקרקע. סליחה, קודם יסודות ( עבדתי בתור פועל של קבלן שיפוצים, אז יש לי קצת מושג ).

החיים שלי הלכו והתפתחו באותו אופן. הוריי מעולם לא הטילו עליי אחריות בסדר גודל של הדוגמא שלעיל, אולי פרט לכך שבקשו ממני מדי פעם להוציא את אחי הקטן ( בנם השלישי... ערן ) מהמעון בהיותי בסביבות גיל 10. תחומי האחריות שלי מבחינת הוריי היו כשל כל אח גדול באשר הוא, יש לי מפתח של הבית, אני אמור להיות בבית כשאחיי הקטנים מגיעים הביתה ולהביא לחם, לפעמים גם חלב בדרך הביתה מבית הספר. אני הייתי זה שלקח את זה כמה דרגות קדימה. בהיותי בן עשר, אמא כבר בת 27, מאסה בעבודות מזדמנות, אומר בקצרה שזהו אורח חיים שלא טעם את יכולותיה האינטלגנטיות ואת יצר השאפתנות האדיר שלה. אמא החליטה שאנחנו מספיק גדולים ( עמית - 10, יוני - 6, וערן - שנתיים ) והיא חייבת לממש את הפוטנציאל האדיר הטמון בה. היא החלה ללמוד לתואר ראשון בחינוך. כמובן שביום בהיר אחד כל המציאות שלנו השתנתה, אמא כמעט אף פעם לא מחכה בבית כשחוזרים מבית הספר, אבא מגיח פתאום מדי פעם הביתה בצהריים כדי לראות שאנחנו מסתדרים ושהכל בסדר ( עד אז אבי היה דמות שבדרך כלל נעלמת לפני שהתעוררנו, ובמקרה הטוב מגיעה לאמר לנו לילה טוב כשכבר היינו במיטות ).

באופן ברור לחלוטין כאילו זה היה טבעי, כמו החלפתי את אימי באחריות על הבית ועל אחיי הקטנים ( בייחוד ערן הקטן שהיה בבת עיני ). לא היו יותר ( בדרך כלל ) ארוחות צהריים כשהגענו הביתה, אז עליי ללמוד לבשל, הלא זו אפיקורסיות לשמה לרדת מארוחת צהריים מבושלת לדרגת סנדוויצ'ים, לא בבית ספרי! ועשיתי זאת, לאט לאט אבל בטוח, למדתי לבשל. חלק היה מתצפיות קודמות על אימי בשעת פעולה אבל הרוב נרכש תוך ניסוי וטעייה. כל יום, כשעה עד שעה וחצי לאחר שהגענו הביתה, היינו יושבים לאכול ארוחת צהריים שאני בישלתי. לעיתים עם אבי ( שהיה פשוט מדושן עונג מזה שלבן שלו יש פוטנציאל של אומן... סתאאאם. אבל האמת ששנים אחר כך הוא סיפר לי כמה היה מתגאה בי באוזני אחרים ), לעיתים עם אימי ולעיתים שלושתנו לבד. וזה לא הסתכם בזה, אתם בטח אומרים לעצמכם אאאהה, כל ילד אוהב להשתעשע במטבח, הוא בטח השאיר לאמא שלו הרים של כלים, לכלוך ובלאגן. אז... זהו... שלא! תמיד אחרי שסיימתי לבשל, השיש והכיור היו נקיים ומסודרים. לאחר האוכל, שוטפים את הכלים שאכלנו בהם, מנקים את השולחן ולאחר מכן מסדרים את הסלון וקצת את החדרים, על מנת שאמא תגיע לבית נקי ומסודר ( עד כמה שאפשר, שואב לשטיח, מטאטא לרצפה, כריות מסודרות על הספות ומפה על השולחן בסלון ).