עברו 7 שנים מאז שעזבנו את הבועה, ועברנו בחזרה לצפון, לחיפה. זה התחיל כמו גל , כמו רעידת אדמה. כמו טורנדו. קודם נפטר אבי, מחיידק קטלני. אחרכ מתה האהבה, והזוגיות. ומבית חמים של גבר אשה ילדה וכלב, נשארנו רק אשה וילדה. (בחיפה הגיעה חתולה)... ואז אמי התחילה להדרדר בריאותית. ככה זה אצל זוגות שחיים 30 -40 שנה יחד(בדיוני , תודו) הם לא שורדים לבד. הזמן דחק. . ידעתי שאני צריכה להזדרז. בין אמא גוססת לבין ילדה בפתח גיל ההתבגרות, ידעתי שאם אבחר אחת על חשבון השניה אקרע מאשמה. אז הצעתי לקטנה לעבור לחיפה, (העיר של סבא וסבתא, זאת עם העיצים והיער) כשאני מבטיחה לא לעקור אותה יותר עד סיום בי"ס, לשום מקום.(ראיתם את הסרט שוקולד ?) וככה במשך 7 שנים נסעתי פעם בשבוע לתל אביב לפגוש את מטופלי. בחיפה קיבלתי את הצפוניים בקליניקה המרווחת ,ובתא התחלתי לנדוד.בקליניקות שכורות. מדיזנגוף , נוה צדק, בן סרוק , יום בשבוע. השכמה ב5וחצי בבוקר, נסיעה לרכבת , כרטיסים,מקומות שמורים,ואני בתל אביב. נשבעתי שלא אנטוש אותם. מספיק עשו להם את זה לתל אביבים שלי .. רגשית ופיזית, לא אני אני אהיה אמא סנדקית טובה. הייתי חוזרת "חצי סמרטוט"כמו שאומרת סוזן העוזרת האהובה שלי.. ב10 וחצי בערב,בחושך גם בקיץ. . הקטנה שלי בבית, כבר ידעה שזה "יום תל אביב". היום שבו הבית שלה לבד לגמרי. היא חיכתה עד אחרי המקלחת , לספר לי מה היה היום יודעת שאני כמו בלון בלי אויר. אין מקום יותר באזניים.. לפעמים היתה הולכת לישון אצל חברה . הודיתי לה על כך. לא יכולתי להקשיב ולדבר עם אף אחד גם לא עם החבר שחיכה בבית שלו לצלצלול לדעת שחזרתי בשלום. . מזל שיש פלפון. רק אס אם אס. לא יכולה לדבר יותר. . החתולה ידעה...היתה באה להתכרבל ולהטעין אותי בקצת אנרגיה .קיץ וחורף 7 שנים. חלק מהתל אביבים כבר עזבו מזמן את הטיפול. חבר מביא חבר. ואני בדבקות.ממשיכה להגיע , להציל נפשות ."נוסעת לשרוטים התל אביבים שלך ?"היו צוחקים החיפאים. חיכיתי ליום הזה. בהפסקת צהריים הייתי נפגשת עם חברתי הטובה, הציירת, מזל טלה. סוערת כמוני, בבית קפה או אצלה בסטודיו, שתי הטליות היינו מתבסמות אחת מנוכחות השניה .נשמתי פעם בשבוע את תל אביב .חמצן הכרחי. להרגיש את פעימת הלב של העיר ללא הפסקה. כמו בקטע של הפינק פלויד בצד האפל של הירח. ואז נשברתי. הגוף לא סחב יותר.בהתחלה נתפס הגב . . " את עובדת יותר מדי." "זה נפשי את יודעת , יותר מדי עומס" "שיבואו אליך מתל אביב אם זה חשוב להם " ." היא צריכה אמא בריאה תחשבי על הילדה ." "תהיי הגיונית. את הורגת את עצמך" ואלה שחשבו שאני עושה את זה בשביל כסף אמרו"אז תרוויחי קצת פחות" ואז הודעתי שאני לא מגיעה יותר.
"אז מה? 50 דקות ברכבת ותעשו טיול. אפנה את כל חמישי שישי למי שבא מתל אביב." ניסיתי לשכנע. היה ברור שזאת נטישה. זאת בגידה. אבל הם הגיעו. לא כל שבוע, פעם בשבועיים, ובמשך השבועיים כתבנו אימלים. אס אם אסים וטלפון. חלק לא הצליחו לצאת מהבועה או להתגבר על הבגידה. וכך עברה כבר שנה ו 6 חודשים. אבל יום אחד,אחרי חצי שנה הגיעה אחת כל כך אהובה. היא ידעה שעכשיו כמו שאמרתי לה אז: "כשתצטרכי אותי דחוף, אפילו עוד 10 שנים,אהיה שם בשבילך...." אז היא הגיעה , למרות הנטישה היא הצליחה להתגבר על הכעס ולהגיע . איזה תיקון לשתינו ! "חשבתי עליך" היא אמרה מתפעמת מהעיצים והנוף בהר הירוק תמיד. אחרי שהתחבקנו ונרגענו,היא הביטה בי בעיניים נוצצות ואמרה: "איך היית נוסעת בבוקר מוקדם כל השנים לתל אביב. אז היום אני קמתי ב6 וחצי ונסעתי לחיפה" תל אביבם אהובים שלי. וכך עבר עוד שישי בוקר חיפאי , עם נחוח תל אביבי. ." המרחק לא חשוב" אמר יונתן לוינגסטון השחף. ככה זה כשאוהבים.
|