הבוקר התגלגל לידיי גיליון דק וורוד המתכנה "לדעת אישה". על חזיתו אסופת סממנים נשיים (?) לגזירה והדבקה ובמרכזם גבר ערום בגבו למצלמה (גם הוא ניתן לגזירה). חשדתי שמדובר במוסף פרסומי אך הסתבר לי שמדובר ביצירה ממשפחת שוקן המסתפחת לעיתון העיר תחת התווית "מגזין ממוגדר". הנחתי שמדובר בשטות ולפיכך היה ברור שעליי לעלעל בה (אין אשמים לפני משפט). מצאתי, באופן צפוי למדיי, אסופת טורים שנולדו תוך רצון עז לייצר גיליון בנושא פמיניזם ולוקים בחוסר חדשנות משווע. נדמה לי שעל דיכוי נשי בגילומן של סדרת פרקטיקות מכאיבות נכתב די והותר, ובאופן מצחיק יותר ומעמיק יותר. בעמוד 35, תחת הכותרת "מסתובבות פה כמה נשים לוהטות שלא מגלחות, לא עושות דיאטה ואפילו לא משתוקקות להתאהב", מצאתי פיסקה אחת שדרשה את תשומת ליבי. בין השכנות הפמיניסטיות אריאלה פלוקטין (לא רוצה להיות רזה), דפנה ארד (מעדיפה פלפל ממולא ברוטב עגבניות על פני אהבה) ודורין פרנקפורט (לא נכנסת לגטו הגיל) היישירה אליי מבט אילת מעוז, שלא מפחדת לאכזב את העולם. אילת מעוז אומרת שלדעתה אכזבה ואשמה הן שאלות פוליטיות-פמיניסטיות ממדרגה ראשונה. ואני אצטט: "אכזבה היא אחד המנגנונים החברתיים המייצרים אותנו: אם איכזבתי, סימן שהיה לי את הפוטנציאל לרצות, פוטנציאל חבוי או גלוי שאותו לא מימשתי. זאת אומרת שאני תמיד מאכזבת מישהו, תמיד יש איזשהו מודל או אידאה שיש לה מין, מגדר ונטייה מינית שאמורים להלום זה את זה בצורה מושלמת. כך שאם אני לסבית, אני מאכזבת את אמא ואבא, כמו שאיכזבתי את שושה מילקובסקי בכיתה ב' כשהיא כתבה לי בתעודת השליש שאני "לא מממשת את הפוטנציאל שלי". היא, ד"א, היתה הראשונה בסדרה של מורות שאמרו לי את זה. זה סיפור קלאסי על ילדים שיש להם ראש ללימודים אבל לא תחת. שושה נמצאת בביוגרפיה של המון אנשים. הפוטנציאל הזה הוא תמיד הנורמה, הוא אף פעם לא הפוטנציאל להיות ממש-ממש מיוחדים".

מה שאני מחבבת באילת מעוז הוא שהטקסט הקצר הזה פותח כל כך הרבה כיווני מחשבה, גם אם היה לי לרגע נדמה שהוא מסתכם בשאלות על מגדר (בעיקר בעקבות המשפט המסיים את הפיסקה, אותו טרחתי להשמיט כי לדעתי הוא סוגר את כיווני המחשבה האופציונליים, אילת מתיחסת שם לאהבה שלה לשערות בית השחי שלה ואני לא רוצה שתכלאו במחשבה הזו).

הטקסט של אילת מעוז מדבר בין השאר על פוטנציאל, ועל היחסים שלנו עם הפוטנציאל שלנו המדומיין שלנו. הטענה 'אם איכזבתי, סימן שהיה לי את הפוטנציאל לרצות, פוטנציאל חבוי או גלוי שאותו לא מימשתי' היא טענה מרתקת בעייני, ואני מתכוונת לבלות את הזמן הקרוב בחשיבה אודותיה.