מרץ 2011

.

אני יושב ליד המחשב, מחכה לאיתות מהבן שלי.

.

הוא בפולניה, י"ב, מסע שורשים. פלאי הטכנולוגיה מאפשרים לנו לדבר מידי יום, בצד אחד הוא עם האייפד שלו, כנראה מסתובב בלובי בחיפוש אחר נקודת הג'י, כלומר איפה יש קליטה סבירה שמשם הוא יוכל להפעיל את הסקייפ ולדבר איתנו.

.

ואני מהצד השני, ממתין לאיתות שלאחריו אשמע את הקול שלו.

האמת היא שלא חשובות המילים, חשוב הקול, האינטונציה, ובעצם זה סוג של דרך להגיד שאנחנו אוהבים ומתגעגעים. נכון שהוא מתחבר לשורשים שלו, מבחינתו ההיסטוריים, אבל בעצם בתקשורת איתנו העלה מנענע את העץ כדי להרגיש את השורשים, שזה אבא, אמא, אחות.

ביומיום שלו, כשהוא כאן, אנחנו בקושי מדברים. עסוק בשלו, ואני לא כל כך שם. אבל ברגע שהוא נוסע, בין אם זה לפולין, לתל אביב או לפסטיבל אינדי בנגב, הוא נהיה פולני ומתקשר איתי באסרטיביות. "עליתי על האוטובוס, ירדתי, אוכל מקדונלדס ביהויפיץ, שותה קולה בצומת סוף העולם".

 -------------------------------------------------------------------------------------------------

1936

אבא הבטיח שהוא יבוא בחמש. אני פה מארבע. די קר. אמסטרדם בחורף בלי מעיל טוב זה לא תענוג גדול, אבל מצד שני יש לי מעיל שזה גם משהו. אבא אמר שהוא יבוא בחמש, ושאחכה לו מתחת לעץ ליד המאפיה בליידספליין, ושבטוח הוא יבוא.

 .

אבא שלי בן שמונים ושלוש. היה לו אבא בן זונה. קלפן, מהמר, אחד שברח מהבית והשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים קטנים וברבות הימים הגיע לדרום אפריקה, התחתן עם איכרה וחי, כמו כל הרשעים, בצלילות, עד גיל 94, ומת פחות או יותר צלול, עם כוס ויסקי ביד אחת, סיגר בשניה, ואשתו על הברכיים. ככה רשעים מתים.

 .

הבן זונה הופיע יום אחד בביתו (לשעבר), ב1936, הרביץ מופע יחיד של אבא מתגעגע.

 .

כשאבא שלי מספר על הפגישה, שהוא, ילד בן שמונה מחכה לבילוי אחה"צ עם האבא שלו, שכמובן לא הגיע, אני רואה בעיניים שלו את הילד הפגוע, וכל מה שבא לי לעשות ממרחק של כמעט מאה, זה לחבק אותו.

בני זונות זה לא המצאה חדשה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

1986

כשעברנו את הגבול בין פינלנד לנורווגיה היו שריוניות של הצבא הגרמני. צלב שחור לבן, קסדות מוכרות לזרא. הגיונית היה ברור שזה כנראה איזה תרגיל של נאט"ו, אבל אשתי דאז אמרה בלי לחשוב – הנאצים כבשו שוב את אירופה!

.

הגענו לגרמניה. עשינו ירח דבש שכלל טיול של שלושה חודשים באירופה, קנינו ואן, סידרנו אותו לשינה, ונחתנו כל לילה בקמפינג אחר. כיף של טיול (לי).

.

צפון גרמניה, קמפינג כפרי, הבעלים איש חביב. באמת. התמקמנו, והלכנו כהרגלינו למטבח לבשל את ארוחת הערב. באים להצית את הכיריים, נאדה. לא עובד.

"נגמר הגז" אמרה אשתי, "לך תבקש שיביאו לנו בלון חדש".

.

לא יכולתי לבקש מגרמני גז. מצטער. אכלנו לחם ואוכל קר.

.

אז הבנתי שאני יכול לחרטט על הזהות שלי כמה שאני רוצה, אבל אף אחד לא שואל אותי. מהיכן שאני בא זה נתון. מנגלה לא תיחקר זהות, לא שאל לאן אתה מחובר נפשית, שמאלה, ימינה.

וגם אחמד לא שואל.

--------------------------------------------------------------------------------------------------

2011

כשאני מכיר מישהי חדשה, זה כל כך הרבה לחבר.

שלי.

שלה.

ואולי סוד האהבה היא הקסם שקורה כאשר זה נכון. בריאה של יחד, שבמקום לספוג את כל מה שהיה יוצר מצע נקי וחדש שמכיל, אבל אינו סופג את כל מה שהיה.

.

ואולי אני נאיבי, גם בגילי הלא מופלג.

.

ואולי לא.