לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילולא עזבתי, ועצם המחשבה על זה ממלאת את עיניי בדמעות שמשקלן כמשקל החיים. היום שבו קיבלתי ממך בחזרה את המכתב שלי ועליו כתובות המילים האחרונות שלך אלי – "כל דבר ממך, כל זיכרון, נקבר עמוק בתוך האדמה. את מתה!!! מבחינתי אינך קיימת, בדיוק כמו המילים חסרות המשמעות שלך!!!" – היה היום שהנשמה שלי מתה.
לא הותרת בידי הרבה אפשרויות לבחירה או דרכים להתגבר על אובדנך, כך שנאלצתי לקבור אותך כמו שאת קברת אותי. לא העזתי להיזכר בך, לא העזתי לחשוב, ובכל פעם שהיית מופיעה במחשבותי הייתי מדמיינת חלקת קבר קטנה ומצבה עם שמך. רק כך שׂרדתי את כל השנים האלה.
אך משום מה, יקירתי, יום אחד הפסיק השקר הזה לעבוד, ואַת הצפת אותי במחשבות ובזיכרונות. ככל שניסיתי להוציא אותך מראשי – כך זה התגבר והתגבר, והפך לסיוט. בימים שבהם הייתי מצליחה להדחיק אותך, היית מופיעה לי בחלומות. ידעתי ששום דבר לא יציל אותי. ידעתי שהשנים שבהן הצלחתי להדחיק אותך חלפו ולא יחזרו.
כי כשהלב רוצה אמת – הנפש היא היחידה שסובלת.
פתאום הבנתי, ג'יין אהובתי, שישנם דברים שלא נעלמים לעולם. הם בסך-הכול מוקפאים עד שמגיע זמנם להפשיר. מתברר ששום דבר לא השתנה, והכול נשאר בדיוק כשהיה. הלב שלי הופשר והנה את בתוכי בדיוק כמו פעם.
אז בידיעה מוחלטת שאת חיה, וכך גם אני, הבנתי שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא לקבל אותך בחזרה אל תוך חיי, ולאהוב את העובדה שלמרות שלא ניפגש, תמיד תהיי בתוכי, ואולי יום אחד תסלחי לי.

קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב-סיפורה של אמה גונס

ערב נפלא חברים יקרים שלי
ואני מאחלת לכולנו לחיות באמת הרגשית
בכדי שהנפש לא תסבול