הכל ממשיך כרגיל, יש שגרה, עבודה, חברים.

הכל בסדר.

מכירה בחורים, צוחקת, שמחה,

אוכלת.

אפילו ישנה כפיות

פייסבוק אכזר, לא משנה כמה שיניתי הגדרות, כל עמוד שני ראיתי את הפנים שלו, לרב זה הפריע לי שפייסבוק עושה את זה אבל התרגלתי. בחיי שהתרגלתי. התרגלתי ללכת ליד הבניין שלו שכלכך קרוב לשלי מבלי לחשוב על מה הא חושב מבלי לפחד שישמע את קולי.

הכל עבר, ד"ר זמן עשה כבר קסם ראשון.

ובכל זאת אחרי שלוש וחצי שנים, זה כואב שהוא מבטל את החברות.

הכל בסדר טפו טפו טפו, יש הרבה בחורים שווים, כאלה כבר הספיקו לדבר איתי, לעניין אותי ולגרום לי לחייך.

ובכל זאת המחשבה שהוא ניתק אותי. אאוצ'. בעצם. זה לא כזה נורא.

אני דווקא מחבבת את זה ככה! יותר חזקה יותר טובה, לעצמי.

השמיים הגבול.

אבל אבוי הריקנות.