בשלהי שנת 1996 החלה עיריית ירושלים בקמפיין גביית חובות חניה של תושביה. בעקבות כך, קיבלה גברת אזוב מכתב מהעירייה לפיו היא נדרשת לשלם שישה דו"חות חניה, אשר נרשמו על רכבה במשך ארבעת השנים שקדמו לשליחת המכתב. בתגובה לדרישת העירייה, הגישה גברת אזוב תביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתו דרשה כי בית המשפט יוציא צו המונע מהעירייה את היכולת לגבות את הקנסות המפורטים בדו"חות, היות ואותם דו"חות לא נמסרו לה כפי שהיו אמורים להימסר, כאמור בתקנות סדר הדין הפלילי. זאת ועוד, התובעת הגישה לבית המשפט בקשה לאישור תביעה זו כתביעה ייצוגית, על פי חוק הגנת הצרכן. בקשתה נדחתה, עובדה שהביאה את התובעת להגיש ערעור לבית המשפט העליון.
בית המשפט מנתח את התכלית העומדת מאחורי מנגנון הגשת תביעות ייצוגיות ומטרותיו של חוק הגנת הצרכן. ודוק, חוק זה אמור להגן על הצרכנים מפני מעשי עושק, מירמה והטעיה ותכליתו הינה להבטיח כי עובר לביצוע העיסקה יעמוד לצרכן כל המידע הנדרש אודותיה. בית המשפט קובע כי נסיבות המקרה של התובעת הן לא הנסיבות שבהן יש לאשר תביעות ייצוגיות מכוח חוק הגנת הצרכן.
זאת ועוד, על אף העובדה שנושא החניה טומן בחובו סממנים שונים של שירות, הרי שהסוגיה האמורה אינה נכללת בכנפיו של חוק הגנת הצרכן, על כל הנובע מכך.
בית המשפט קובע כי בשל העובדה שהתובעת ביקשה להכיר בתביעתה כתביעה ייצוגית, עליה לעמוד בנטל המוטל על כל התובעים המבקשים בקשות אישור תביעות ייצוגיות ולהראות כי עומדת לה עילת תביעה אישית כנגד העירייה וכי עילה זו הינה ממשית ומשותפת לחברי הקבוצה שעתידים להיכלל בה. בית המשפט קובע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה האמור, בעיקר בכל הנוגע להוכחת קיומו של מכנה משותף בינה לבין חברי הקבוצה, כזה אשר מצדיק קבלתן של תביעות ייצוגיות. לא למותר לציין כי פסק הדין האמור ניתן ביום 10.2.2002, לפני שנכנס לתוקפו חוק תובענות ייצוגיות (2006), אשר מסדיר באופן פרטני ודווקני את התנאים לאישור תביעות ייצוגיות.
לא זו אף זו, בית המשפט אף דחה את טענת התובעת לפיה יש לאשר את תביעתה כתביעה ייצוגית מכוח תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. על פי תקנה זו, ישנה רשות להגשת תובענות ייצוגית בתנאים המפורטים בה. יחד עם זאת, המצב המשפטי שהיה נהוג טרם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, היה כזה שבמקום שקיים חוק ספציפי המסדיר בהוראותיו את התנאים להתגבשותה של תובענה כייצוגית, בית המשפט ייעזר בהסדר הספציפי האמור ועל כן במקרה דנן פסק בית המשפט בהתאם להוראות המנויות בחוק הגנת הצרכן.
פסיקת בית המשפט לפיה אין להכיר בתביעת התובעת מכוח חוק הגנת הצרכן הינה קביעה נחרצת, אולם יחד עם זאת בית המשפט מניח כי גם לו הייתה מתקיימת לתובעת עילה מכוח החוק האמור, הרי שבכל מקרה לא היה כל מקום לטענת התובעת, לפיה לא ידעה או לא הייתה אמורה לדעת שהמקום בו חנתה את ריכבה הינו מקום האסור לחניה. אשר על כן, בכל מקרה אין לתובעת עילת תביעה מכוח חוק הגנת הצרכן, קל וחומר שאין לאשר את התביעה שהגישה כתביעה ייצוגית.
|