כבר עשרים שנה שהוא מקבל את השבת באותה הצורה בדיוק. חורף או קיץ, שרב או מבול, לעולם תמצאו אותו עומד שם בבגדיו השחורים. בחלוף העונות הוא מחליף את החליפות. בחורף לובש מעיל צמר שחור ועבה. מעיל שראה ימים טובים יותר ועכשיו גללים של חוטים מציצים מקצות השרוולים. תחתיו לעולם ילבש את החולצה השחורה ההיא, שלבש באותו יום. חולצת טי שירט מתפוררת. אי אפשר לנחש לפני שנים רבות היה לה בחזית הדפס, הלוגו של הארלי. גם האופנוע לא שרד. את המכנסים הוא מרשה לעצמו להחליף, והנעליים לא שרדו אפילו את העשור הראשון. אבל הוא נאחז בבגדים הללו מדי סופ"ש כשהוא פוסע אל התחנה המרכזית, לחכות לה.

כבר בצהריי יום חמישי הגוף שלו כאילו מתפקד מתוך עצמו. איזו משמעת פנימית שאת משמעותה הנפשית אי אפשר להכיל, גורמת לו לחזור אל הנקודה שבה קבעו להיפגש, ממש בקרוב. באחד מימי שישי שתקבל חופשה מהצבא. היא תבוא, כך אמרה. עוד אפתיע אותך באחד הימים הקרובים, צחקה. הוא עדיין יכול לשמוע את צליל קולה, ולחוש בהבל פיה הנושף בצווארו כשלחשה לו הבטחה.

כשמסתיימת המשמרת שלו בבית המלון שבו הוא עובד, הוא ממהר אל המכבסה לאסוף בין השאר, את אותם הבגדים שלבש, אז. כ"כ מזמן. את אותם הבגדים שקיווה שבזכותם היא תזהה אותו, כשתרד מהאוטובוס, הישר אל בין זרועותיו. משם הוא ממשיך למקלחת ותגלחת ובשעות בין הערביים כשהוא לבוש במדי השבת, הוא פוסע אט אט אל בין שערי התחנה המרכזית, אילת. עומד שם בירכתי המדרכה, בזמן שנחיל פרצופים בלתי מוכרים נפלטים מתוך האוטובוס אל הרציפים.  בשעות הערב רגליו כואבות. אבל הגב, הוא שמציק יותר מכל. והוא אינו מעז אפילו להישען לאחור. כיצד יוכל להרשות לעצמו לקבל את האחת שבשבילו כשעל בגדיו רמז לאבק או ... הוא אפילו לא רוצה לחשוב על כך.

בחצות כשגופו דואב מהמאמץ לעמוד בגו מתוח, ולאחוז באותו ורד שקיבל מבעל הקיוסק, בכל שבוע, כבות עיניו, הוא מבטיח לעצמו לחזור כבר עם הנץ החמה, למחרת. הוא זורק מבט אחרון אל עמדת הסדרן. האורות הכבויים מבהירים לו היטב שהלילה, לא יחנה אוטובוס נוסף על הרציף. באחת נופלות פניו, נשמטות הכתפיים, והוא פוסע בינות לקולות הרוח אל עבר היציאה. נהג המונית שכבר מחכה לאיש במקומו הקבוע מתניע את הרכב, מפעיל את הרדיו ומחייך לעברו. כשהם מגיעים אל בית המלון שם מתילה משמרת הלילה של האיש, הוא שואל, כדרך קבע, לאסוף אותך כרגיל? האיש מהנהן בעיניים לחות ופונה אל שגרת עבודתו.

באותו חמישי, טעה בעל הקיוסק והגיש לו ורד אדום.

האיש נרעש ונרגש פסע בבהלה לאחור, כאילו פתח פיו הפרח לאמור, דם.

באחת חווה האיש, את זיכרון נעוריו. איך איבד את אהבת חייו באותה תאונת אופנוע.