בבוקר, כשקמתי מהמיטה, הרגשתי סחרחר אז התיישבתי בחזרה על המזרון, בכדי לא ליפול. התחשק לי לטעום משהו מתוק, אז שתיתי מיץ פטל. מיץ הפטל היה חמוץ, וחשבתי לעצמי שזה קצת מוזר שהוא לא מתוק כמו שאר מיצי הפטל שטעמתי לפניו.

"למה הפסקת לשתות אותי?" רטן הפטל וחרץ לעברי לשון.

"אתה בכלל לא מתוק" השבתי.

"אתה בכלל לא מתוק, ואתה גם טיפש." השיב לי ברוגזה ונשא עיניו מעלה. "מה זה משנה לך מתוק או חמוץ?" תמה הפטל והחמיץ פרצוף.

"זה משנה מאוד" השבתי בנימוס, "אבל אין לי זמן להסביר לך, אני מאחר לבית הספר."

"אם אין לך זמן להסביר, אז אני אשאר חמוץ." לחש הפטל במרירות, והפנה לעברי גב נעלב.

"אוף! אני מאחר לבית הספר. מה אתה עושה לי כאן סצנות? זה בסה"כ סיפור על טעמים."

"לך לבי"ס. אתה מאחר." מלמל הפטל בעצבות, ונחר לעברי בבוז.

"אבל חסר לי טעם בפה."

"רוצה טעם? בוא תתקרב, שאני אוכל לשים לך על הלשון סחוג חריף אש."

"הרסת לי את סיפור הילדים. שלום לך!" צעקתי ויצאתי בסערה מדומה.

"לא הלכת. אני רואה את הצללית שלך." צחק עליי הפטל.

"סתום ת'פה. הרסת לי את הבוקר." נאנחתי, והתחלתי לפשפש בתיק.

הפטל שהבין, שנייה מאוחר, את חומרת המצב התחיל לחייך אליי בפייסנות.

"זה הסוף שלך." לחשתי עצוב, ושלפתי את הברטה.

וזה היה הסוף של הפטל החמוץ.