כל הבוקר הוא התבונן על ציורים שציירה הרוח בשמיים, מידי פעם עופפה ציפור אל תוך ציור מביאה קצב אחר אל מציאותו של זה,שינויים אשר חוללה הרוח בענן היו כמעט בלתי נראים, רוח חיים אשר חוללה בגוף ציפור ,קיימה בו שינויים מופלגים. בנעשויות גם אלה וגם אלה מעורב היה זמן ומקום, זמן של מתבונן ומקום של מתבונן . סופיותו של מתבונן קטפה פיסת מוצרות מאוקיינוס אינסוף קוראת אותו ציור או תמונה. ללקטוף פיסת מוצרות מאוקיינוס אינסוף זה לייצר זמן ומקום ,שני אלו נבראים מזמן אינסוף ומקום אינסוף באים לידי זמן צמצום ומקום צמצום . מרגע לידתם באים בני אנוש לידי הכשרה היות ציידים של מוחשיות ,לומדים הם לבצוע מאינסופיות סופיות ללכוד זרימות בהתחלה וסוף, זמן המכותר בסוף מקום המכותר בסוף- הם כלים בהם מתנהל אדם. שני אלו הם בית ההיות מעשה ידי אדם ,בית ההיות אותו בורא הוא באין יודעין. בבית ההיות נמצאת נרמזות למקום נגזרות זמן אינסוף מקום אינסוף,בית ההיות בא לידי מוקמות לצורך אין נבלעותו של מתבונן, על זה נופל פחדו של אינסוף עת בא הוא לידי גילוי ריקותו של בית,בריקותו של בית היות מתגלה אמירתו של אינסוף מצאיו של כלי אשר לא מצאו שימוש לעשיות אדם,פינות זנוחות של נבצעויות אינסוף אשר לא מולאו בתוכן,ומשום שלא מולאו בתוכן מגלים הם נדברויותיו של אינסוף. באלה מדבר אינסוף בשפת אנוש מקום לסיג ושיח בין בן אנוש לאינסופיותו של עולם. ריקותו של בית היות היא בדידותו של אדם, כל אשר קורא הוא אי הצלחה ,מטרות שלא הושגו ,דברים אשר לא באו לסוף דרך, לידי מימוש -כוס אשר לא נמזגה עד תום, מקום אשר לא קורה בו דבר,כל אלה מותירים את אניותו של בן אנוש אבודה באינסוף,לא צולחת לכבוש פיסה קרוצה של אינסוף עד סוף,לכן מצוייה היא בנדברות מתמדת עם אינסוף: הוא שח לה שוב ושוב סיפור אודות אין מוחשיותו ואודות אין מוחשיותה- סיפור על עולם אשר כולו רפאים,מעשה ידי אדם.