מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
בין הירושימה לפוקושימה - זווית אישית
מה עושה אדם שאיבד הכול? כספו, משפחתו, ביתו, אולי אף בריאותו? איני רוצה לחזור על מאמרו המצוין של גדעון לוי ב'הארץ', או על דבריו של טל ריב כאן, ב'קפה' http://cafe.themarker.com/post/2093107/ אני רוצה להוסיף את הזווית האישית שלי. בגיל 25, בשיא נעוריי ותקוותיי, אובחנתי בטרשת נפוצה: מחלה חשוכת מרפא הנמשכת גם היום. כיצד אני ממשיכה לא רק לשרוד אלא ליצור, ללמוד, לשמוח ולקוות? באופן דומה ליפנים. אם ניתן לדמות את מחלתי לצונאמי ששטף את עולמי, החיים העמידו בפניי שאלה מהותית: מי אני? נאלצתי להבין שאיני זהה להוני, משפחתי, ביתי וחבריי. אני אתקיים גם בלעדיהם. יתירה מכך: אני גם יותר מגופי. הוא זה שחלה, לא אני. אמרה זאת יפה חולה אחרת: 'יש לי טרשת נפוצה, אך לה אין אותי'. כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב... אם זה נשמע דומה לויקטור פרנקל ב'האדם מחפש משמעות', הרי שזה לא מפתיע: הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה כשאובחנת והכרתי את כתביו. גם תורות המזרח השפיעו עלי. אצטט כאן מדברי נזיר יפני מן המאה ה-13: 'נדרש אומץ לזנוח את הרדוד ולבקש את העמוק'. אכן. |
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לאה, תודה.
על הכוכב והחיזוק.