0
"יש כאן סיבוך קטן, אמר הרופא הבכיר לעמיתו הזוטר, צוואר הרחם לא נמחק". הוא היה גבר גבוה, ממושקף וכסוף שער והזכיר לי דמויות של רופאים בסרטים אמריקאים. לעמיתו היו פני מלאך צעירים מאד ועיניים לא שקטות מתבוננות סביב. הם דנו במצבה של הבחורה ששכבה לצידי, מחכה כמוני ללידה. "אם לא תהיה מחיקה מהירה של צוואר הרחם, נצטרך לנתח". צרחה חדה ונוקבת פילחה את האוויר ולאחריה בליל קריאות חסרות נשימה, "דוקטור, אוי דוקטור עזור לי דוקטור, בבקשה" ואחר כך בקול נמוך יותר שהלך והפך למלמול חסר פשר מהול בבכי, "עזור לי דוקטור, עזור לי, עזור לי, בבקשה" "הנה אני כאן!, אמר הרופא הבכיר אל תדאגי לא נעזוב אותך. בת כמה את?" "נכנסת לשמונה עשרה, דוקטור" "לידה ראשונה?" "כן" "ממתי הצירים?" נפנה הרופא הבכיר אל עמיתו. "מאתמול בערב, כמעט חמש עשרה שעות" השיב הלה במהירות, כמה להשביע רצון. "טוב ניתן לה עוד חצי שעה, הלידה במצב מתקדם מאד, אם לא יחול שינוי ננתח." הוא טפח טפיחה אבהית על שכמה של היולדת והלך. ניסיתי לחזור לספרה של אגאתה כריסטי שהבאתי עמי לחדר הלידה. לידות עלולות להיות דבר מתמשך ומטריד, ידעתי, ורציתי שיהיה אתי משהו להעביר את הזמן. התחלתי לקרוא וזעקת שבר הקפיצה אותי והפילה את הספר מידי. הצירים שתכפו על שכנתי בלידה שלא מתקדמת, גרמו לה לצרוח שוב ושוב. הבטתי בה. ממש ילדה. עיניה פעורות לרווחה, שפתיה רוטטות וכל גופה רועד. היא ניסתה להסב אליה את תשומת לבו של הרופא הצעיר במלמלה ללא הרף: "דוקטור, דוקטור, עזור לי דוקטור, בבקשה," הרופא לא שת לבו אליה ושוב פלחה צווחתה, צווחה שעל גבול קצה מיתרי הקול: "איי, דוקטור, דוקטור, יש לי לחץ, יש לי לחץ" "אל תלחצי, ענה לה הרופא, אל תלחצי זה עוד מוקדם" "אני לא יכולה דוקטור, אני לא לוחצת זה לוחץ לבד" "טוב אז תלחצי, ענה לה הרופא באדישות, זה התינוק שלך מצדי תמעכי לו את הראש" "אבל מה אני יעשה, דוקטור, מה אני יעשה?! צעקה הבחורה, זה לוחץ לבד" דעך כולה ביאוש. "תעשי מה שאת רוצה, זה התינוק שלך" הבחורה לידי בכתה חסרת אונים שפתיה רועדות ושיניה נוקשות "אבל מה אני יעשה?, מה אני יעשה?" עד ששוב הקפיצה אותי הצרחה: "זה בא עוד הפעם, דוקטור, זה בא עוד הפעם, זה לוחץ לי דוקטור, מה אני יעשה?" "תעשי מה שאת רוצה, כבר אמרתי לך, זה התינוק שלך" "אמא, אמא, יבבה הבחורה, אמא מה אני יעשה?" "הוא סתם מתלוצץ, ניסיתי להרגיעה, אף אחד לא יכול לעצור צירים, הוא יודע את זה, הוא רופא לא?" אבל היא רק הביטה בי בעיניה הקרועות הדומעות ולא נראה שקלטה מילה מדברי. שני סניטרים נכנסו בריצה מגלגלים עגלה עם יולדת ותינוק. "היא הולידה באמבולנס" מסר אחד הסניטרים לרופא בחשיבות. "מה קרה, שאל אותה הרופא, לא היו לך צירים?" "דווקא היו דוקטור, שתי ימים" "זה לידה ראשונה שלך? לא ידעת?" "דווקא לידה שלישית, דוקטור, יש לי עוד שתים בבית שיהיו בריאים, בנים" "אז למה לא באת לבית חולים?" "כי זה חודש שמיני, דוקטור" "אז מה?" "חודש שמיני לא יולדים, דוקטור, חודש שמיני הילד כולו דם. שביעי כן, אבל שמיני אסור, חאראם." "הנה ילדת ילד בריא ולא דם" "אני בטח יש לי טעות בספירה דוקטור, בטוח" הרופא צחק ופנה ממנה לראות מה קורה אצל היולדות האחרות. היולדת לצדי המשיכה ליבב ואני ניסיתי שוב לקרוא, לא להרבה זמן. הצרחה הפעם הייתה חזקה בהרבה מקודמותיה, היא העבירה צמרמורת בכל גופי. "דוק-טור, דוק-טור זה לוחץ, דוק-טור זה לוחץ" היא אבדה את נשימתה וידיה התנופפו לכל עבר בניסיון לנשום קצת אוויר, שערה הסתור הסתיר את פניה. כשחזרה אליה נשימתה קראה שוב לרופא: "דוקטור, עזור לי בבקשה, עזור לי, זה לוחץ לי את התינוק שלי, בבקשה דוקטור" "אני לא מבין מה את רוצה, השיב לה הרופא, כבר אמרתי לך תעשי מה שאת רוצה, תלחצי, לא תלחצי, תהרגי את התינוק שלך, תעשי מה שאת רוצה" "מה אתה רוצה דוקטור, יבבה הבחורה, זה לוחץ לבד, זה לוחץ לבד" "זה לוחץ לבד, חיקה אותה הרופא, אז מה את רוצה שאני אעשה?" "תעזור לי דוקטור, בכתה הבחורה, אני הורגת את התינוק שלי, אמא, אני הורגת את התינוק שלי" "אל תלחצי אז לא תהרגי אותו" "את לא הורגת שום דבר, צעקה לעברה זו שילדה באמבולנס, תפסיקי לצעוק ככה כמו מג'נונה" אבל שכנתי המשיכה לבכות. "התינוק שלי אמא, התינוק שלי, אני הורגת אותו, תעזרי לי, אני הורגת את התינוק שלי" "אמא שלך לא תעזור לך אם תמעכי לילד שלך את הראש" המשיך הרופא הצעיר בהנאה לא מוסתרת. שכנתי פרצה ביבבה מחודשת. כעת כבר לא צרחה בעת הצירים רק נשמתה הנשנקת ובכיה הנקטע בשרו את בואו של ציר ואני לא ידעתי מה גרוע יותר הצווחות הנוקבות או מלמולי הייאוש החוזרים. "אמא, התינוק שלי, אני הורגת את התינוק שלי" כשחזר הרופא הבכיר לחדר לראות מה שלומה התפעל כמה שהיא שקטה. "את ממש גיבורה, אמר לה, זה מצב מאד כואב המצב הזה אני יודע, בואי נראה מה קורה." תוך כדי בדיקה פנה אל הרופא הצעיר "או קי, העניינים הסתדרו, תדאג שיכינו אותה, תוך רבע שעה היא יולדת" "הנה את רואה זה נגמר בכי טוב" פנה ליולדת הצעירה "מה? מה היא אומרת? מה היא הורגת?" שאל את הרופא הצעיר בנסותו להבין את מלמוליה. "סתם, היא בטח מטושטשת מסמי הרגעה" משך הרופא הצעיר בכתפיו ומיהר לקרוא למיילדת.
|