כלכלה מבוססת על אמון. בכל פעם שאנחנו נותנים את מספר כרטיס האשראי שלנו, בכל פעם שאנחנו מזמינים מלון בקטמנדו לעוד חודשיים, בכל פעם שאנחנו חותמים הסכם, משכירים דירה, מחכים לשכ"ע בסוף החודש או נותנים דמי קדימה לקייטנה - אנחנו מעניקים ומקבלים אמון.

   בהיעדר אמון לא יכולה להתקיים כלכלה. אנשים יאבדו את מקום עבודתם, רמת המחיה תרד, העניים יהיו עניים יותר, מעמד הביניים יעלם לחלוטין והמשקיעים העשירים - הם יעדיפו לעשות עסקים במקומות אחרים. יעקב בורק הראה את הגרף הקושר את התל"ג של מדינות לרמת האמון הקיימת בהן. במדינות בהן אין אמון של אדם אחד בשני, של האנשים ב"מערכת", של החלשים בהנהגתם של החזקים - במקום כזה הכלכלה לא יכולה לשגשג.

   ואנחנו יושבים ומתבוננים בלהקות השחקנים החגים מסביבנו - הפוליטיקאים, העסקים, התקשורת - עטים זה על זה בתאוות ערפדים. לימדו אותנו להאמין כי העולם מבוסס על מלחמה מתמדת של כולם בכולם. אחד מרוויח סימן שהשני מפסיד. וכאשר אמונות אלה אינן מתיישבות עם תופעות כמו: תרומה לקהילה, ציונות, נתינה, אהבת הזולת וכבוד הדדי, מלמדים אותנו בציניות שאנחנו תמימים.

   הון אנושי מתפרש בד"כ במדדים אובייקטיביים של מספר שנות לימוד, תארים ונסיון. אבל להון אנושי יש גם משמעות חשובה לא פחות ושונה בתכלית השינוי. עד כמה אנחנו יכולים לעבוד כצוות? כאומה? עד כמה אנחנו נותנים אמון אחד בשני? עד כמה אנחנו רוצים ללמוד זה מזה? עד כמה אנחנו מפרגנים? מחקרים מורים כי הצלחתה של קבוצה (אומה) תלוייה יותר ביכולתה לקיים קשרים אפקטיביים ופחות ב-IQ הממוצע של חבריה.

   דילמת האסיר בתורת המשחקים מלמדת אותנו עד כמה אנחנו מפסידים מכך שאיננו מסוגלים להגיע לאמון הדדי. די להפסד! נדמה כי המחיר המצרפי של חוסר האמון הגובר בו אנחנו חיים גבוה יותר מהאופציה שמישהו או מישהם ירוויחו על חשבוני. אני מצהירה בזאת על החלטתי להיות תמימה. לתת אמון בכוונותיהם הטובות של כל דרגי העוצמה: פוליטיקאים, עתונאים ובעלי הון. אני סומכת על גורמי החקירה והאכיפה שיחקרו וישפטו ויאכפו, ועד שלא עשו כן, אני מאמינה בחפותם של כולם. "הנה נתתי לפניכם את הטוב ואת הרע ובחרתם בטוב".