התחלה: מפגש יחסי במונחים מוחלטים  

שום דבר לא מת בעולם הזה;

שום דבר לא מת אף פעם:

אפילו

ידך ההולכת במעגלים על שפתי הכוס וכשאת עוצרת כדי לדבר

אצבע את ספק מראה לי ספק נגלית מעצמה, באור העמום של בית הקפה המחשיך

ועליה -

שני גרגרי סוכר.

לצידי פניו של המלצר שהביא לנו את הכוס (שידך חוזרת עכשיו ללכת במעגלים על שפתיה)

קמטי חיוך (גומחות קטנות המעוררות במקבלים את חיוכו אמונה בלתי מודעת בטוב).   

מאין באו?

אני אומר לך  -

אולי הם ירושה מסב של סב, שקיבל אותם בתורו

מאב קדום עוד יותר שאולי חייך כך

כשכבש עיר (עידון כפול, במעשה וזמן, של רצוני העכשווי לכבוש אותך, את לא אומרת)

או התקין מנעלים לפעוטה מקשרי דם שנפשו אהבה (ובכל זאת הליריות של לשוני מסחררת אותך)

מאה, מאתיים, עשרת אלפים שנה אחר כך

אנחנו מקבלים את החיוך הזה

עם המשקה שלך.

את אוהבת אותו?

(עכשיו הרצון שלי ללטף אותך מתגשם לאיטו מעלינו כמו זיקוקים של צמר גפן מתוק, ואנחנו תמונה

שאי אפשר למסגר)

(הדרך שהכוס בת המזל שזכתה בליטוף אצבעותייך עשתה אלינו:

הסבלים ונהגי המשאיות (וילדיהם הקטנים שהם מרימים בעדינות) (יכולה לראות אותי מחזיק בעדינות את הילד שלך? אני יכול לראות אותך מחזיקה את שלי).

פועלי הרציפים (צופרי הערפל מעירים בלילה זכרונות נמים בזרם הדם)

הימאים ( עוד יש בהם שמץ מפחדם של המפליגים הראשונים, שהכחול הזה מכושף ונצחי, שלא תהיה יותר אדמה).

העמלים על קו הייצור, המהנדסים, המעצבים, מתאם המשלוחים שחלה ביום המסויים הזה שבגללו יש בידך הכוס הזאת,

זאת ולא אחרת)

ושני גרגרי סוכר על אצבעך.  

מי האם הקדומה שהעניקה לך

את קימורי השדיים המושלמים האלה (שאין דבר בעולם המתעגל כמותם)

ואת היכולת לדעת בלי לומר את מה שאני חושב

ומיהו המשתאה בנבכי עברו של קו הדם שלי שהוריש לעיניי

את תאוות-הידיעה הנשקפת מהן אלייך?

אין לדעת (ואולי הדמיון הוא הידיעה) אבל הערב, באפלולית האלכוהול

המשתאה הקדמוני ההוא קיים בי ומושלמת קימורי השדיים, היודעת-בשקט-מובן-בך  

כעת חיה.

אמצע: המשורר מפליג על כנפי דמיונו

יחסית לשמשות הדולקות בשמיים

אנחנו זורחים רק לרגע קצר

אך כמו הברק שחייו שניותיים

נצבע במעופנו נפוץ במפואר

וכמו ברק, גם לחיינו אורך מוחלט

(קווים מרובים כקפלי השפתיים)   

ונצח כחופש להיות

(כל מה שאפשר)

חופש מוחלט. בשבילנו. עכשיו:

באור אפלולית הערביים

תמיד שניים, נוזליים וסופחים

את כל העולם המתוק, האכזר -

היושבת מולך, מצודדת (מבט), וטוב החיוך (שאהבת),

המלצר.

סוף (מתעגל כקימור שד)   

על פנים אצבעו ארוכת הציפורן של זמן שאינו נעצר

את ואני, שניים,  

גרגרי סוכר