פוליטיקאים רבים, אנשי מודיעין ופובליציסטים שונים (כדוגמת בן דרור ימיני) מסמנים את אובדן הלגיטיציה הבינלאומית לקיומה של מדינת ישראל כסכנה אסטרטגית. הם מנסים לעמוד על מקורותיה, ומטיפים למיגור התופעה. הנימוקים לתופעה רבים ושונים ונבקש להציג רשימה לא ממצה של אותם גורמים: יש המשליכים זאת על אנטישמיות קלאסית בלבוש חדש של אנטי-ישראליות; יש המאשימים גורמים רדיקלים בישראל ובעולם; יש התולים זאת בכיבוש ובמדיניות האפרטהייד, לכאורה, של מדינת ישראל יש המאשימים את המוסר הכפול של מדינות העולם. יש המשלבים בין שניים או יותר מהנ"ל, ויש כאלו המציגים איבחונים אחרים. כמובן, שכל אבחנה מביאה עמה הצעה שונה לפתרון. הפתרון תמיד הסברתי - אך תוכנו שונה. מבלי לשלול את כל אחת מהתיזות הנ"ל, אבקש להציע זווית ראיה חדשה: מתן שיוויון הזכויות ליהודים בעת החדשה ובדגש לאחר השואה, הביאו לשינוי אדיר בתפיסת העולם של המדינות החזקות השולטות בעולם ביחס לשאלת זהותו של אדם והזכויות המגיעות לו, ביניהן הזכות להגדרה עצמית. כידוע לנו, ההגדרה העצמית היהודית תופסת את היהודים באופן דואלי - הן עם והן אמונה. מדוע העם היהודי לא נטמע לאורך השנים בגויים? הסיבות שונות ומשונות, חלקן נובע מהוראות הדת היהודית, אשר עשו בכל דרך למען מניעת התבוללות (איסור נישואי תערובת, אישור שתית יין עם גויים, דיני כשרות וטהרה, לצד תפילה בציבור אשר חייבו חיים בקהילה קרובה), חלקן נבעו מהממסדים הדתיים והאזרחיים של הגויים. כך או אחרת, היהודים היו מופרדים מהנוצרים, לעתים אולצו לחיות בגטאות, לעתים אולצו לשאת סממני זיהוי, תחומי העיסוק שלהם הוגבלו וכיוצ"ב. יש לזכור כי בימי הביניים לא הוכרו מושגים ככבוד האדם. החברה היתה מחולקת למעמדות. השליט קיבל את סמכותו בכח החרב אך גם מידי האל. בעת החדשה, חולקו המעמדות מחדש לפי מפתח כלכלי, אשר עשוי היה לחפוף את מעמדות האצולה הישנים, הצבאות הלאומים שגובשו, שימרו את המעמדות בין האנשים (בני האצולה היו קצינים; נושאי הכלים - הסמלים ופשוטי העם היו החיילים הפשוטים). שיטה זו של הפרד ומשול תמיד היתה נוחה לשליט, עוד מימי האימפריה הרומית. תמיד היו שווים והיו שווים יותר. למשל, כאשר כוננה חוקת ארה"ב, נקבע הייצוג בבית הנבחרים לפי מפתח אוכלוסיה. אינדיאני נחשב כשקול ל- 60% אדם לבן. לשחור לא ניתן משקל באוכלוסיה. בסביבה זו חיו היהודים. כמו הצוענים, פשוטי העם המקומי, ועוד קבוצות באוכלוסיה - הם היו כפופים לחסדי השליט, למניפולציות של נושאי משרות שונים ולמהלך ההסטוריה. לעתים, דווקא משום שלא שולבו בתרבות המקומית ובאוכלוסיה המקומית, שמרו היהודים על ציביונם ואף פיתחו שפות ותרבות מקומיים משלהם. המדינה הראשונה אשר העניקה שיוויון זכויות מלא ליהודים היתה אמריקה, לאחריה צרפת, אשר חוללה את המהפכה הצרפתית בהשפעת המהפכה האמריקנית. שתי המדינות הללו קבעו עקרון חשוב "הפרדת הדת מהמדינה". אדם הינו אזרח ארה"ב או אזרח צרפת בזהותו הלאומית - ובן דת משה בזהותו הדתית. תפיסה זו פשטה אט-אט במדינות אירופה. היהודים זכו לאמנציפציה פוליטית, במערב ובמרכז אירופה, במהלך המאה ה- 19 - ועם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, זכו לאמנציפציה פוליטית גם במזרח אירופה. במהלך מלחמת העולם הראשונה התבססה התפיסה הפוליטית לפיה כל עם זכאי להגדרה עצמית (אלא אם כן הוא גרמני שחי תחת שליטה זרה כדוגמת צרפת, צ'כוסלובקיה, פולין וכו'). היהודים, אשר בשל בדלנותם (הכפויה) לא התשלבו בעמים המקומיים, ונבדלו בעיני אומות העולם כעם נפרד, זכו אף הם בזכות להגדרה עצמית, במסגרתה ניתנה הצהרת בלפור ונוסח כתב המנדט. ברם, שינוי מצב פוליטי על ידי אוליגרכיה שלטת על דרך של מתן זכויות פוליטיות ליהודים, אינה עניין של מה בכך. דמות היהודי, כעם נפרד, מוצץ דם, פרזיטי ששולט בבנקאות העולמית לא נמחק כל כך מהר - וההסטוריה ניתבה את העם היהודי אל השואה - כעשרים שנה מהמועד בו זכה היהודי האחרון באירופה לאמנציפציה. גם בארה"ב, בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 20 היו מדינות בהם נקטו השלטונות במדיניות פאטרנליסטית של עיקור גורמים א-סוציאליים למען לא יתרבו. הווה אומר, גם במערב, שלטו תפיסות כי יש שווים ויש שווים יותר. רק זוועות מלחמת העולם השנייה, והחשיפה לעוללות המשטר הנאצי - לצד העובדה כי ארה"ב נעזרה בחיילים שחורים, אשר לא נהנו משיוויון זכויות מלא בביתם, הביאו לשינוי תפיסתי של 180 מעלות גם במעצמות המערב - וההכרה המוחלטת באדם באשר הוא אדם. בעת החדשה, לאחר יצירת התודעה הלאומית בעולם המערבי ובעולם הערבי, הערבים בכלל, ואלו אשר ישבו בפלשתינה - א"י, באו מתפיסה שונה. מבחינתם אין זיקה בין דת ולאום. אדם יכול להיות בן לאומה הערבית, ומאמין בדת המוסלמית, הנוצרית או היהודית. ישנם יהודים, כגון סמי מיכאל, אשר חיו בארצות ערב, בתרבות ערבית ושפתם היתה ערבית - ותופסים עצמם כיהודים ממוצא ערבי. בכל מקרה, מדובר כאן בדיון אקדמי גרידא, משום שממילא כור ההיתוך הישראלי מוסס את התפיסה הזו, וכיום לא ניתן למצוא בקרב הדור הצעיר בישראל יהודים הסבורים כי הם ערבים. על כן, הערבים בעת החדשה (אינני מכיר את הנושא לעומק ביחס לימי הביניים למשל) מעולם לא הכירו בקיומו של העם היהודי - אלא תפסו את היהודים כאזרחי מדינות שונות ובמקביל כבני דת משה. צפיה בתוכניות "עמוד האש", מראות כי כבר בשנות ה- 30 של המאה ה- 20, טענו הערבים כי הם אינם אמורים לסבול מנישולם מאדמתם, רק משום שהיהודים נרדפים באירופה, והמעצמות מעונייניות למצוא להם פתרון מחוץ לאירופה. האמנה הפלסטינית של אש"ף משקפת את אותו רעיון "היהדות כדת אינה לאומיות בעלת קיום עצמאי, וכמו כן אין היהודים עם אחד... אלא הם אזרחים במדינות שלהן הם שייכים". כידוע, טרם הוכרה הזכות להגדרה עצמית מדינית של דת [מדינת הוותיקאן הנוכחית הוקמה כאתנן פוליטי של מוסוליני לכנסיה הקתולית, שנבע מהנסיבות של איטליה הפשיסטית, ולא בשל הכרה בינלאומית בלגיטימיות של דרישת ממסד דתי להגדרה עצמית מדינית]. אמנת החמאס רתמה את הנאמנות ללאום (הערבי, הפלסטיני) כנדבך דתי (איסלמי) - אך לא קבעה זהות מושגית, כמו ביהדות. זו לדעתי הסיבה מדוע גם כיום מסרבים הפלסטינים להכרה במדינת ישראל כ"מדינה יהודית", משום הבנתם את המושג כמדינה תיאוקרטית יהודית. יתכן כי אם יתבקשו להכיר במדינת ישראל "כמדינת העם היהודי" תשתנה תשובתם לחיוב, תשאר שלילית (ובכך תוסר המסיכה מעל פניהם) או שישיבו מפורשות כי אין עם יהודי. אולם הלגיטימציה לקיומנו אינה נובעת מהערבים, אלא מהעולם הגדול. בעולם בו אמנת האו"ם קובעת כי חרחור מלחמה נחשב כאקט לא לגיטימי ועלול לגרום סנקציות בין-לאומיות ואף תקיפה על ידי כוח רב-לאומי - עלינו למקד את מאמצנו ולהבין מדוע מאבדת מדינת ישראל לגיטימציה לקיומה, ומדוע ביום פקודה, לא רק שלא תזכה להגנה של כוח רב-לאומי כנגד תוקפים פוטנציאלים, אלא אולי אף כוח רב-לאומי יתקוף אותנו, כישות לא לגיטימית חסרת זכות קיום. סבורני כי הדבר נוסע מהצלחת האמנציפיציה. ארצות המערב הן השולטות בעולם, לפחות במרבית הכלכלה ובמערכת קבלת ההחלטות במוסדות הבינלאומיים החשובים. אזרח באותה מדינה תופס את היהודי כבן לאום המדינה ובן דת משה. זו התפיסה הלאומית - דתית של של הסובבים אותו, זה החינוך הציבורי אליו הוא נחשף, ואין סיבה כי יחוש אחרת. המורשת התרבותית היהודית, היא כמו המורשת של צאצא למהגרים מאירלנד או איטליה. מדובר בשיוך אתני למולדת הישנה, מנהגים תרבותיים וערכים שנספגו בבית אבא, ובנפרד מנהגים דתיים. בנסיבות העניין, כאשר ישראל מעולם לא הגדירה עצמה כמדינת העם הישראלי, אלא כמדינת העם היהודי - אולם כיום העולם הנאור אינו תופס בהכרח את היהודים כעם (די בדומה תפיסה הערבית), אין סיבה כי עם פיקטיבי יזכה להגדרה עצמית על חשבון עם אמיתי ולגיטימי כדוגמת העם הפלסטיני (אף כי העם הפלסטיני הוגדר כעם רק לאחר 1948, משיקולי בדלנות, לאחר שמדינות ערב סירבו לקלוט את ערבים מפלשתינה - א"י ולהעניק להם זכויות אזרח מלאות). האבסורד הוא כי דווקא ההיטמעות המלאה של היהודים במערכות האזרחיות במדינות המערב, אף אם לא התבוללו דתית (ולשיטתנו בישראל: אתנית ולאומית), ושילובם בכל תחומי החיים - הוא אשר משמיט את הבסיס ללגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. דווקא מצב הפוך, בו היהודים נבדלים, מופרדים ונרדפים (תופעה שיכולה להתגבר בהעדר ישות מדינית כדוגמת מדינת ישראל) - דווקא אז, עצם זיהויים כעם נפרד, מגביר את הלגיטימיות שלנו כעם הזכאי להגדרה עצמית ואת עצם הלגיטימיות של מדינת לאום לעם היהודי. בל נשכח, כי בעת המשבר הכלכלי האחרון באירופה, ממשלת יוון יצאה בקול קורא לפזורה היוונית בעולם לסייע לכלכלת המדינה. העולם מבין כי למהגרים ולצאצאי מהגרים יש קשר לארצות מוצאם ולבני עמם הפזורים בעולם - אך אין זה מובן מאליו כי הקשר של היהודי ליהודים אחרים נובע בהכרח משיקולים אתניים דומים - ולא משיקולים של סולידריות דתית גרידא. סבורני, כי אם פעולות ההסברה המנוהלת על ידי ממשלת ישראל (ללא הפרטה וללא טובות של בעלי הון ורגולטור תמוה המפקח עליהם) ישקללו גם מרכיב זה - יתכן שנצליח למנוע את ההדרדרות בלגיטימיצה של מדינת ישראל, ואולי אף לשפר אותה. מדובר במשחק מסוכן, אשר עלול לפגוע במעמדם של יהודים בגולה, אשר ידרשו לבחור בזהות לאומית אחת ויחידה - אך פעולה נכונה, בשיתוף פעולה עם הנהגות שונות של היהודים בתפוצות, יכולה לסייע למדינה, ואף להדק את הקשר עם התפוצות. |