הבוקר יצאנו, אני וידיד, להר אחד כדי לעשות פוטוסינטזה.

עצרנו בקצה שביל אחד, לקחנו את התיק, שמיכה ומחצלת והתחלנו לחפש "קאנטה" (נראה לי שהוא המציא את המילה הזאת... לא משנה. זולה בעברית...)

עמדנו בקצה השביל, הסתכלנו והוא הצביע על נקודה די רחוקה ואמר "שם יש אחו מצויין. בואי לשם".

אני לא הצלחתי לראות שם אחו מצויין אבל הרגשתי שאני היום רוצה להיות מובלת.

לוותר ליום אחד על השליטה.

להיות פאטמה שהולכת אחרי אחמד.

פילסנו לנו דרך. מדי פעם הוא שאל לדעתי ואמרתי שאני מחכה בשקט שהוא יגיד "הגענו".

יש בפו הדב קטע נהדר שבו פו, שפן וחזרזיר הולכים לאיבוד.

באיזה שהוא שלב נשארים רק פו וחזרזיר. פו אומר שהוא שומע את צנצנת הדבש שלו קוראת לו לכיוון הבית אז חזרזיר שותק כדי לא להפריע לצנצנת להשמיע לפו את הדרך...

אז ככה הרגשתי היום... נתתי לקאנטה לקרוא לידיד שלי...

כשהגענו לקאנטה פרשנו מחצלת, הדלקתי מדורה והכנתי לנו תה צמחים מתוק עם ריח של עשן.

ציירתי איזה פרח ורוד שאני לא יודעת איך קוראים לו (וגם לא אכפת לי)

ציירתי את הידיד שלי מעשן ומסתכל על הנוף

עשינו פוטוסינטיזה

היינו מאושרים.

סתם יום של שמש.