ישנם אנשים, גברים ונשים , שלא  מבטאים רגשות.

עם הגיל זה הולך ונעשה יותר גרוע, הם נעשים יותר אניני טעם בכל....! פרט לרגשות.

הם מפתחים יכולת חדשה, בואי נעשה את הכל חוץ מלדבר על זה.בואי נתקרב, נצא, נחזור, נדבר, נסחף (לא מדי) כל מה שעושים, נחזר, הכל ייראה ויישמע, כן, יש לזה כמה צלילים, בדיוק כמו. אבל לא נאמר.

כשצעירים זה נסלח, יש סיכוי שזה שרידים של בית, אהבת נעורים עצובה.

בגילאים מאוחרים זה פתולוגי, ישנה התעלמות כזו, כאילו שכך צריך לחיות, כאילו שזה הטבעי, כאילו שכל מה שידעת על אהבה או על יחסים טובים שבנוים על תקשורת היו טעות וזה הנכון, והעלמויות הם הם הדבר הנכון. 

אז זהו שלא. יחסים קרובים כאלו, עם רגשות, שיחות ואינטימיות המשכיות מחייבות תמיד תקשורת . 

מחייבים תמיד לחשוף משהו מעצמך ולא את הפרוטוקול הרגיל.

מחייבים לחשוף את המקום הלא נח.

לא נוח תמיד להיות פתוח, אבל כשמתבגרים מאוד לא נוח כשלא נוח.

ולהרבה נמאס מהתחזוקה.

אז נזכרתי בשיר דוקא נורא יפה, עם הרבה אהבה וקסם וחדווה ו...תחושות של התחלה:)

אני שרתי את שני הקולות . (גירסת רובי וניקול)
 

תהנו. שיהיה שבוע טוב, שקט , הלווואי. ותגלו את ליבכם בכנות. זה תמיד משמח :) מירב