כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מלים ארוגות

    בשירים שאותם אנחנו שרים
    חליל,
    ובחליל ששוכן בנו
    אש,
    ובאש אותה אנו מבעירים
    עוף חול ירוק
    ובקינת עוף החול
    לא הבחנתי
    בין אפרי
    לבין אבקך

    מחמוד דרוויש


    ותודה ליואב ששלח לי...

    ארכיון

    פּוּף

    27 תגובות   יום שבת, 26/3/11, 21:08

    ''

     

     

    .

    .

     

    יש שם ילד קטן, מבולבל. ולכוד.

    וכועס.

    לא-לא, אינך יכול לראותותו. אתה מבין,

    הוא נמוך ממך בהרבה.

    אבל אני, שעומדת מולך ושואלת שאלות,

    ומבקשת לשלוח אצבע

    ולגעת

    בקמט שנמשך משפתיך,

    אני שרוצה להיטמן   

    בקטיפה הרכה שמרפדת בינך וביני –

    אני עוצרת.

     

    הילד ההוא. אתה מבין?

    הילד ההוא שאינך רואה.

    הוא דרוך, הוא קפיצי, הוא מתוח כולו.

    ובכל פעם שאתה מרים מבט, או

    מצרף מלה למלה כשאתה קורא לי בשמי -

    הוא צועד צעד קטן מאחוריך,

    מוכן למשוך בכנף חולצתך (קורדרוי דקה מכביסות, וריח אבקת הכביסה)

    ואני עוצרת.

     

    אני מכירה ילדים קטנים.

    אני יודעת איך הם יכולים פּוּף!

    לקפוץ

    להיעלם.  

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (27)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/3/11 23:50:
      כל כך הרבה דמויות יש כאן (בתחושתי). כולן אדם בוגר אחד ובתוכו הילד, ובתוכו כמיהה, ובתוכו הפחד. ויש אחד ממול. ויש תפילה לגעת, להריח, להאחז. ואומץ? הגם הוא שם בתמונה המסתובבת, בתמונה המשתקת. סליחה, אך כך לי.
        31/3/11 23:22:
      בדיוק!
        31/3/11 21:57:
      זה כל כך, כל כך, מדבר אלי....!
        31/3/11 21:41:
      מקסים!
        31/3/11 21:24:
      קיצרת שורות, או שאני מדמיינת? זה טוב...
        29/3/11 08:49:
      בדיוק. מכירה ילד כזה בדיוק וגם ילדה. פוף. אחד ודי. ונעלמת הקטיפה,..
        29/3/11 06:06:
      נהדרת. את פשוט כמו צומחת בתוך הבילבול והגודל של הילד הזה.פוף.בדיוק.
        29/3/11 05:07:
      עדית - יופי של שיר מצטרפת למשבחים ואסכם כמו ליאורה - את קוסמת של מילים ואני שבויה בין מילותייך - תודה
        28/3/11 09:46:
      את קוסמת מילים :)
        28/3/11 07:57:
      יפה הדימוי של הילד שלא מוכן לקחת אחריות. אני שרוצה להיטמן בקטיפה הרכה שמרפדת בינך וביני – אהבתי
        28/3/11 07:14:
      כל הזמן מחכים להם שיגדלו, אבל הם עושים את זה רק בעצמות, ברקמות. בכוח מנסים שנישאר אימהות לנצח. נמאסו כבר. ואין ביטוי כל כך אמפאטי כמו שלך. נשיקה
        27/3/11 22:09:
      כמה שאני אוהב קורדרוי.....
      קוראת אותך דיתי ונהנית מהכתיבה. אלוהים עדי, כמה חסרה לי כתיבתך. הפרטים הקטנים ההופכים מרקם של אהבה. הפוף הזה, שפעוט יכול להלך כצל בעקבות אביו או סבו הופך את ההליכה הזאת בדימיון למשהו מואץ, פנטזיה שהפעוט גדל במהרה ונעלם מתוך חיי המשפחה. כתמיד נשביתי בקסם הכתיבה.
        27/3/11 18:56:
      אכן מתסכל... אוהבתך :)
        27/3/11 17:18:
      טוב שאת היית שמה עם הילד הזה ...
        27/3/11 17:11:
      טוב שיש קטיפה שמרפדת.
        27/3/11 14:30:
      דיתי שלא ייעלמו ,לעולם לא,"שתמשיך הקטיפה לרפד בינם לבינך" עד 120 !!!
        27/3/11 12:32:
      נראה שהיתה לך שבת טובה ויצירתית. יפה כמו תמיד.
        27/3/11 11:29:
      מרגשתותי...
        27/3/11 07:50:
      puff ככה בדיוק!
        27/3/11 07:09:
      מבינה את הפחד הזה המלווה אותנו כל הזמן. כמה טוב שאת פה!
        27/3/11 06:20:
      יש עליות ויש ירידות, ביחד וכל אחד לחוד נמשיך לעלות
        26/3/11 23:54:
      כל כך התגעגעתי. ברוך שובך
        26/3/11 23:16:

      והפחד התמידי הזה מפני ההיעלמות

      והרצון הזה ליציבות וקביעות...

      זה לא הולך ביחד

      היעלמות לא תהיה כאן

      להפך

        26/3/11 22:45:
      זה גם סוד הקסם.
        26/3/11 21:57:
      סומכת עלייך ... את חכמה :-)

      פרופיל

      עדית...
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      מלים ארוגות