.

.

יש שם ילד קטן, מבולבל. ולכוד.

וכועס.

לא-לא, אינך יכול לראותותו. אתה מבין,

הוא נמוך ממך בהרבה.

אבל אני, שעומדת מולך ושואלת שאלות,

ומבקשת לשלוח אצבע

ולגעת

בקמט שנמשך משפתיך,

אני שרוצה להיטמן   

בקטיפה הרכה שמרפדת בינך וביני –

אני עוצרת.

הילד ההוא. אתה מבין?

הילד ההוא שאינך רואה.

הוא דרוך, הוא קפיצי, הוא מתוח כולו.

ובכל פעם שאתה מרים מבט, או

מצרף מלה למלה כשאתה קורא לי בשמי -

הוא צועד צעד קטן מאחוריך,

מוכן למשוך בכנף חולצתך (קורדרוי דקה מכביסות, וריח אבקת הכביסה)

ואני עוצרת.

אני מכירה ילדים קטנים.

אני יודעת איך הם יכולים פּוּף!

לקפוץ

להיעלם.