* הפוסט נכתב בהשראת מילותיה של שני שיק-דהרי – שותפה עסקית וחברה טובה. תודה על מי ש-את.

כשקראתי לראשונה את מכתבה של יעל גרינשפן, עברו בי רגשות מעורבים. זעם לצד חוסר אונים, כעס לצד כאב, ביזיון לצד הערכה, עצב לצד תקווה.

טיילתי בין מילותיה, ומשורה לשורה הלכה וגברה בי הטלטלה הרגשית, זעזוע מהקלות הבלתי נסבלת שבה נרקמות עסקאות טיעון בבתי המשפט בארץ. אבל גודל הצמרמורת והכאב, לא הכין אותי לקראת היום בו אגיע לבית המשפחה, יום שטוף שמש, יום בו יש לציפורים את כל הסיבות לצייץ, יום אביבי שמסמל את תחילתה של העונה הכי יפה, יום שיגרום לי להביט אל אל מרומים, ולהודות לו על הנכות שלי, תהה 'חומרתה' אשר תהה.

שחר גרינשפן, היום בת 13, ילדה מהממת, פנים מהפנטות, גבוהה, רזה, ושאר נתונים שכל ילדה בגילה רק יכולה להתקנא בהם. נערה מתבגרת, שחושבת על דברים שבנות בגילה חושבות: אולי על בנים?  אולי על בגדים?  אולי על מסיבות שוות?  אולי.  דבר אחד בטוח, היא חשבה על מסיבת בת המצווה שאמורה היתה להתקיים ב- 17/12/09.

הבטתי בתמונות שמשפחתה האצילה פרסו לפנינו בשעה שבאנו לחזק אותם. לצד ההזמנה המצמררת לאירוע בת המצווה, הונחו להן תמונות, בהן מביטה שחר, שולחת בנו ואלינו את זוג עיניה הכובשות, ממיסה אותנו בחיוכה הטהור, ומנגד, בצדו השמאלי של הסלון, מונחת מיטה, עליה שוכבת אותה ילדה, שאין שום זכר ועדות לשיער ההוא, לחיוך הטהור ההוא, לפנים המתוקות שוודאי המיסו את לבם של לא מעט נערים מהשכבה שלה.

את החיוך החליף מבט קפוא, את החיוניות החליפה תלות, ואת החלומות, הכמיהות והרצונות, החליפה כרגע לא יותר מתקווה מהולה באומץ.

ישבתי שם יחד עם חברתי שני שיק דהרי, שלפני מספר חודשים, האל זימן אותה לחיי. לא יכולתי לבקש לעצמי שותפה יותר עדינה ורגישה מזו. כששאלתי אותה לראשונה בביישנות, האם היא תסכים לקריין את המדיטציות שאני מחבר לאנשים, לא תיארתי לעצמי שזו תהיה תחילתה של חברות מדהימה. כנראה שלאלוהים תמיד היתה הדרך שלו, לחבר בין שתי נשמות, נשמות שמצאו את ייעודן במקום הזה שנקרא "חיים".

ישבנו שם, מביטים באנשים אצילי נפש, אנשים שעד לפני שנה היו עם חיים רגילים, שגרתיים, חיים נטולי דאגות, חיים מלאי חלומות. משפחה עם שלוש בנות, כלבים, וחתולים. משפחה ממוצעת, שסביר להניח שלא היית שומע עליה, אלמלי אותו נהג שיכור, שעלה על אי תנועה, פגע בבתם שחר והותיר אותה במצב של צמח.

באנו אל המשפחה על מנת לחזק, לחבק, לספר על העובדה שביכולתה של האמונה להמיס קרחונים. באנו על מנת לראות מקרוב כיצד אנשים מהשורה מתמודדים עם מה שנראה כבלתי אפשרי. באנו אליהם, ולצד האצילות והגדלות, פגשנו זוג הורים, שמסירות והתמסרות הם ערכים מעוררי קנאה. באנו לחזק וקיבלנו כאפה חזקה, קוראים לה פרופורציה.

בדרכי חזרה, נזכרתי בפרק מתור ספרי הראשון. פרק שהחזיר אותי אל תקופת האשפוז האחרונה שלי, מילים המדברות על מערכת המשפט המקלה להחריד, על הענישה המגוחכת, על עסקאות הטיעון הנרקמות בתוך כותלי בתי המשפט ועל המציאות המזעזעת שתוביל שוב את אותם עברייני תנועה אל מגרש ההרג הביתי שלהם.

באפריל 2006, התנגש עו"ד מכובד ברכב שעמד כחוק ברמזור אדום ומעך למוות אם ובנה. במרס 2007, חצה נהג מכונית פרטית - צומת באור אדום, הוא נהג במהירות מטורפת והרג חמישה חברי אגד ואת אחיו. בגופו של הנהג נמצאו כמויות לא מבוטלות של סמים ואלכוהול. באוגוסט 2007 עלה נהג משאית על מכונית פרטית והרג שניים מבני המשפחה (לנהג אגב, 190 עבירות תנועה!).

אני שוכב אי שם בבית חולים בצפון הארץ, חושב על אותם מקרים כמו גם רבים אחרים שקצר הדף מלהכיל את כולם, משתהה על המרחק המזערי הזה בין חיים למוות ומבין שכל יום הוא מתנה מדהימה שיש לנצלה עד תום.

1000 ₪ קנס ו= 600 שעות התנדבותיות לקהילה, זהו העונש שקיבל הנהג הפוגע. זהו המחיר ששווים היום חייה של ילדה בת 12, שחלמה לרקוד, לאהוב, להתאהב, להשתולל, לטוס לחו"ל, להתגייס, ללמוד, לטייל בהודו. האם היא חלמה רחוק מדי?   איני יודע.  מה שאני כן יודע, שאם מערכת המשפט כאן, לא תעבור זעזוע מוחלט ותשנה את גישתה הסלחנית, יהיו כאן עוד נהגים שיקטפו את חלומותיהם של הגוזלים שלנו.

שבוע לאחר המפגש עם המשפחה, יצרתי את אחת המדיטציות היותר מרגשות שחיברתי אי פעם לדמות שנכנסה לחיי כך באקראי.  לקחתי את ידה, והוצאתי אותה לטיול טרום גיוס, אי שם בדרום תאילנד.

בשפה המקצועית, קוראים לזה דמיון מודרך.

כולי משאלה ותקווה, שהמדיטציה הזו תוביל אותה אל אותו יום מיוחל, ממש כמו שהן הובילו אותי לקרני האור, כאשר הייתי בתקופה הכי חשוכה בחיי.

ובאשר אלינו, בני האדם שחיים יום יום את שגרת חייהם....

כשאני שב אל דפי ספרי, אני חוזר אל ימי ההחלמה, אל השעות בהן שכבתי שם על המיטה ההיא. הכאב שהולך ומתגבר לקראת חצות מאלץ אותי לקרוא בביישנות יתרה לאחות על מנת שתביא לי כד סטרילי בו אוכל להשתין, שהרי לקום לנוחיות לא בא בחשבון בכלל. העצמאות הזו שנגזלת ממני זמנית מאלצת אותי לקרוא שוב לאותה האחות שתיקח ממני את אותו כד מלא ולאחר צאתה מן החדר, אני חושב על אותן הפעמים בהן נסעתי במהירות מופרזת, לא חגרתי חגורה, עליתי על פס לבן, לא עצרתי עצירה מוחלטת ב"עצור" ועוד עבירות תנועה כאלה ואחרות ואני מבטיח לעצמי להתחיל לנהוג אחרת, תרתי משמע.

מודעות אישית מתחילה בראש ובראשונה בכבוד ובאדיבות כלפי הזולת בפרט והיקום בכלל. האמינו לאדם שהתבייש לעשות לבדו פעולה כל כך פשוטה וטריוויאלית – להשתין.

מוקדש לשחר גרינשפן, ולמשפחתה.