פחדים נוכח מציאות משתנה מרגע לרגע ~ ♣ ~ שאלו ישיש שבע-ימים, מה הדבר החשוב שלמד בחייו וענה: "95% מהדברים שפחדתי שיקרו, לא אירעו". • לא תמיד מסתדרים הדברים באופן שהעלינו על דעתנו, אם לרעה ואם לטובה. ובעצם, האין הטוב והרע יחסיים, תלויים במתבונן? • זהו סיפורה של אישה בת 42, נשואה, אם לבת ולבן, בת יחידה לאם חולת פרקינסון הרתוקה למיטתה, ולאב חולה סכרת מזה שנים. • באחד מביקוריה חשף האב את כף רגלו בפניה, להראות לה מה ארע לאצבע בעקבות הפדיקור שעשה כהרגלו במספרה. קצה האצבע סביב הציפורן היה שחור... הבינה מייד במה מדובר - נמק החל להתפשט מקצה הגפיים התחתונות, בדיוק כפי שכתוב בספרים.
בסתר ליבו ידע היטב אף הוא, שלא מדובר בדלקת אולם ביקש למצוא בהבעת פניה מעט תמיכה לאשליה שהעניין זניח. סיפקה לו מבע שליו ויעצה לקרוא לאח המזריק לו מידי בוקר אינסולין, כדי שיטפל באצבע. משהגיע, די היה במבט אחד שלו כדי לאשש את אבחנתה וכמו נדברו ביניהם, הציגו בפניו מצג שווא - דרוש להקדים תרופה למכה וכי די יהיה בטיפול אמבולטורי במרפאת החוץ. הייתה זו הדרך היחידה להניעו לנסוע בבהילות לבית החולים.
משכבר נמצא שם, לא נדרשה שעה ארוכה כדי להעבירו למחלקה הכירורגית. הבת לוותה אותו לניתוח והייתה שם כשהוצא ממנו ומחצית כף רגלו הנותרת חבושה היטב. בינתיים בבית, שתי נשים מתחלפות במשמרות לטפל באם המשותקת.
כחלוף שבוע, התברר שהגדם אינו מתאחה והוחלט מייד על ניתוח נוסף שלא מן המניין. איש לא היה באולם ההמתנה, כי איש לא נותח מלבדו. כעבור שעה קלה, יצא סניטר וחלף על פניה עם דלי ובו שוק הרגל, עטוף ברישול ביריעת ניילון...
הימים חולפים, הגדם שמתחת לברך מחלים יפה. ואז החלה שנתה לנדוד והפכה לנמנומים קצרצרים בין אלף ואחת שאלות טורדות: מה יהיה? איך נסתדר? איך ידדה האיש הכבד הזה על קביים? איך יתנהלו חיי היומיום? איך יסתדר עם רגל תותבת? כמה זמן תמשך תקופת ההסתגלות בבית החולים השיקומי? מי יטפל בו? מי יטפל באם המשותקת ובכל צורכי הבית? כמה יעלה להחזיק מטפלים? מה יהיה עליה עצמה ועל חייה? איך תסתדר והיא לבד ואין לה קרובים להיעזר בהם...? השאלות חזרו על עצמן, מענה להן אַיִן והיא בקושי עוצמת עין...
חלפו כעשרה ימים. האב עודנו מחלים במחלקה הכירורגית. כשבאה לבקרו הבחינה שהתנהגותו מבולבלת, דיבורו מסגיר אישיות בלתי מוכרת לה. חשה להזעיק אחות, האחות הבהילה את הרופא, סוללת מטפלים אצה לחדר עם מכשירים למיניהם ובעקבות הבהלה נקראה לשיחה. הפרופסור הישיר אליה מבט ואמר עניינית אך בנימה די חומלת: "מצאנו כי אביך מדמם אל תוך חלל הבטן, כנראה בגלל אולקוס ישן שהתפרץ. צריך לנתחו. עליי להבהיר לך כי מאחר שעבר לאחרונה שני ניתוחים ובשני הייתה גם אפיזודה של דום לב, איני רואה סיכוי להצילו. עם זאת איננו יכולים להשאיר אדם לדמם למוות". הקשיבה מפוכחת לגמרי וכשהבטיח לה כי הוא עצמו ינתח,ברכה את ידיו שיצליח וחזרה לשבת ליד מיטת אביה, מכינה אותו ברוגע לקראת הניתוח השלישי בתוך שלושה שבועות.
כשהסתיים התהליך, הועבר לחדר מיוחד במחלקה הפנימית. לפני שהשכיבוהו במיטה, ניצב רגע על רגליו, תמוך מכל עבר, רגע שניצל להתלוצצות קלה ורוחה התעודדה עם גילוי קל זה של טבעו מימים ימימה. משהושכב, ידיים אמונות חיברוהו לצינורות, כאן ושם ואחד גדול דרך הפה, להנשמה. אחות לילה צמודה שחררה אותה לנסוע אל אמהּ המודאגת שהייתה ערה לכל התהליך, ממיטתה.
בבוקר התעוררה בבעתה. שעון היד שלו, שנותר אצלה כשהוכנס לניתוח, הורה את השעה 06:27. בהגיעה לחדר הפינתי במחלקה מצאה אותו ריק. יופי! המצב התייצב ונראה שהועבר לחדר רגיל, חשבה בליבה, אלא שהמציאות הייתה אחרת. שעת הפטירה שנרשמה בגיליון הייתה 06:26...
כל השאלות שהדירו שינה מעיניה במשך כל התקופה, הצטמצמו והתמקדו בהיערכות מיטבית סביב הטיפול באמהּ, שהועברה כעבור זמן מה למחלקה סיעודית. 7 חודשים אחריו נפטרה גם היא. • בכל פעם שהחיים מזמנים לי אתגרים נכבדים, אני מזכירה לעצמי את הלילות שעברו עליי עם כל אותן שאלות טורדניות - מה יהיה? איך אסתדר...? ~ ♣ ~ |