לא להאמין אבל אני כותב בלוג כבר שבועיים. בהתחשב בעובדה שיש לי מה להגיד בערך מהרגע שלמדתי לדבר, ושאני מדבר על לכתוב בלוג כבר מעל שנה, כל הכבוד לי. זה המקום לציין לחבריי ינעם ויפתח, שלא האמינו שאתחיל, שעקשנות הולנדית תמיד מנצחת!! לצערי זה גם מציין שבועיים לטבח משפחת פוגל באיתמר. הרי זה מה שגרם לי להתחיל- הכעס, התסכול והכאב העצום. אני בטוח שכוחות הביטחון לא נחים לרגע בניסיון לתפוס את הרוצח\ים (למרות שלא שומעים על כך, וטוב שכך) ואני רק מקווה שכשיגיע הרגע, הוא או הם לא ייתפסו חיים. נכון, זה לא הומאני להגיד, אבל א'- מי אמר שאני הומאני? ב'- מספיק כבר נכתב על תנאיהם המפנקים של האסירים הביטחוניים (מי שלא יודע- רק שיבקש ואשלח לו) אז צר לי אבל לא מגיע לחיות האלה לחיות. אני מאחל שידיהן של לוחמי יחידות העילית שלנו ירעדו קצת על ההדק בעת המעצר, וייחסך מאיתנו שחרור הנבלות האלו בעתיד. מי שחושב לרגע שאין מצב שנשחרר רוצח אכזר כזה אני מזכיר את לוחם החופש המהולל סמיר קונטאר שבין שאר מעלליו רוצץ על סלע את ראשה של עינת הרן בת ה-4 ב-1979, וכיום מעשן נרגילות בבתי זונות בביירות. לאחר פרץ הזעם הזה, אחזור לסיכומי. מעולם, אבל באמת מעולם, לא חשבתי שאכתוב. תמיד הייתי יותר טוב בלדבר מאשר לכתוב, יותר מזה, תמיד חשבתי שלכתוב זה בזבוז זמן. אבל "מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" ולכן אני מודה ומתוודה שהכתיבה שיחררה אצלי משהו. את הבלוג התחלתי לכתוב לעצמי, או יותר נכון בשבילי, כדי לשחרר קצת את התסכול העצום שנצבר בפנים כבר יותר מעשור. כאשר הייתי עובד מדינה נבצר ממני לכתוב דברים בעלי הקשר פוליטי ולכן רק כעת אני יכול לכתוב חופשי (לפחות עד העבודה הבאה...). הבלוג הפך להיות פורקן למחשבותיי, רק חבל שאני לא מסוגל להתמיד כרצוני במטלת הכתיבה מאחר ויש לי המון מחשבות אבל יכולתי הספרותית עדיין, איך נגיד את זה בעדינות, לא משהו. אולי זה דווקא הנושאים שאני כותב עליהם או אולי דווקא דעותיי הימניות, הרי הפוסט על סבתא שלי קיבל תגובות ואפילו כוכבים (שלפי הבנתי זה אומר שכתבתי יפה) ואילו השאר לא, אבל מבחינתי עצם העובדה שכתבתי משהו זה כבר הישג שלי, הישג רוחני-פנימי. כמובן שמעודדת אותי גם העובדה שכמעט 1000 איש כבר נכנסו (ואולי גם קראו) את כתביי, ולכן אולי גם הצלחתי לעזור במעט במלחמת התודעה שמתנהלת בארצנו, הרי הבלוג נקרא ככה מסיבה מסוימת. בהזדמנות זו אני גם רוצה להודות לחבריי שתמכו בי ע"י מיילים או הודעות בפיסבוק. לצערי לא ידעתי מראש שמי שלא member לא יכול להגיב, אבל זה בסדר כי כפי שציינתי כבר 5,620 פעם- הבלוג עוזר לי, הוא בשבילי. אז מה הלאה? טוב, משתדלים לכתוב כל יום אבל זה ממש קשה. ממש. כל פוסט לוקח כשעה של כתיבה, והמחשבות לגביו רצות לי בראש כל הזמן. איך סופר או עיתונאי יכול לחיות? אני חושב על הבלוג ממש, אבל ממש, כל הזמן. תמיד אהבתי לקרוא טורים של עיתונאים במוספי השבת, אבל להם היה שבוע לגבש את הטור ובטח יש להם גם עזרה. בשם אלוהי הבלוגים, איך עושים את זה? בעצם יש לי את התשובה. תשוקה. רצון. וכן, גם כעס. כי כל אלו ביחד נותנים לי כל הזמן את הכוח לחקור, לחפש, להתעצבן על מה שקורה במדינה, ומתוך כך יש לי את הדחף ליידע אחרים על כך.
אני רק מקווה שאני אצליח |