פוסט זה התפרסם במגזין המושבות: http://magazin.org.il/inner.asp?page=21&article=2360

פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית סבתי הישן. על שולחנה מצאתי חפצים שסבתא ארגה, תפרה ורקמה. בין החפצים הייתה חגורה צבעונית מקושטת בחרוזים, בפייטים ובחוטים צבעוניים, שלא הושלמה עדיין. הסתכלתי עליה ואמרתי: "אם סבתא הייתה בין החיים, היא הייתה גומרת אותה, ואני הייתי חוגרת אותה על שמלת החינה בחתונה שלי".

חלומי נקטע. קמתי בבהלה ורצתי לאימא שלי לשאול אותה אם סבתא הייתה תופרת. "ממש לא", אימא אמרה. "זה רק הגעגוע", ניחמתי את עצמי.

סבתא שלי מצד אבא, נפטרה כשהייתי רק בת חמש וזיכרונותיי איתה הם מעטים אך משמעותיים ובתקופה האחרונה אני נזכרת בהם הרבה. סבתי הייתה שחומה, גבוהה ומלאה, שיערה היה שחור, חלק וארוך והיא עטפה אותו לרוב במטפחת לבנה, כשהחלק הקדמי נשפך על מצחה כמו מפל. כשהיא חייכה עיניה הצטמצמו והביעו הבנה וחכמה. כשהיא ישבה על מדרגות ביתה, הפרעתי לה לפעמים לצפות במכוניות שעברו ברחוב, והיא היתה אומרת: "זוזי, אני רוצה לראות את הטומבילים".

באותו מקום עמדתי גם כשהיא נפטרה. הרבה גברים נשאו אותה על כתפיהם ועטפו אותה בשמיכה חומה. "תגידי להתראות לסבתא", אמרה לי אחת הנשים. נופפתי לה ביד ושמחתי שכיסו אותה בשמיכה כי היה בדיוק חורף.

באותו מקום גם עמדתי כשהיא אחזה בסל הפלסטיק שלה, שהיה אז לכל הסבתות, וירדה לאיטה על אותן מדרגות, כשהיא מועדת קצת. היא לא הסתובבה לאחור ומאותו רגע לא ראיתי יותר את פניה. היא הלכה ללקט עשבי בר ולא חזרה.

בימים אלו, אינני יכולה להסתיר את דמעותיי יותר, כי גם האחרים לא מתאפקים. דמעותיו של אבי עומדות על גדות עיניו הירקרקות, בכל פעם שהוא רואה אותי אורזת משהו מחפציי, כדי להעביר אותם לביתי החדש ואת דמעותיה של אמי, הזולגות לאיטן על פניה החלקות, בכל פעם שהיא קונה לי משהו חדש שאקח איתי ומספרת לי עליו בהתלהבות של ילד קטן, שכרגע קנה צעצוע.

בכיתי הרבה בתקופה האחרונה. לבדי. נעלתי את החדר והתאבלתי כמו אלמנה. משעינה את ראשי על כף ידי ומרפקי על שולחני, מהנהנת את ראשי, ומניעה את גופי באי נוחות.

אם יכולתי לראות את עצמי ברגעי הבכי, הייתי רואה פנים רזות, יבשות, עיניים גחליליות ואף אדום - מתנשפת, לרגע מתפקעת מצחוק, ולפרקים פורצת בבכי עז. פעם נזכרת בזיכרונותיי המצחיקים ביותר עם משפחתי ופעם באסונותינו המשותפים. כמו משוגעת.

היום, בת 23, שלושה שבועות לפני שאני עוזבת את בית הוריי המתוק, אני לא יכולה יותר לנעול את עצמי לבד בחדר. רוצה לצעוק ולבכות במלוא פי, לחבק בפראות אוהבת את אימי, אבי, אחיותיי ואחי. איך אני יכולה שלא להתגעגע, ולהיות עצובה, כשפרידתי מהוריי ומביתי מרגישה כמו נצח - כמו מוות.