הילדות שלי הייתה הדבר הכי קשה בעולם.

לחיות בבית שמכים אותך כמעט כל יום, משפילים אותך כמעט כל יום, לא נותנים לך להיות כלל אתה, זה לא פשוט.

בייחוד כשאבא שלך אחראי על כל העסק הכואב הזה, זה בהחלט לא פשוט.

כילדה, למרות כל הקשיים שעברתי, תמיד אהבתי להצחיק. אבל מה? לא היה לי ממש את מי.

בבית לא יכולתי להביע דעה.

אם חלילה הייתי אומרת מה אני חושבת או מרגישה, הייתי מקבלת חניקת צוואר במלוא הדרה, או הצלפת חגורה עטורת אבזם 14 קראט. כן, הציניות היא מרפא.

במקרה הגרוע, הוא היה מקלל אותי "שמנה מכוערת". כן. תמיד הרגשתי מכוערת, עד שהגיע הבחור הראשון בגיל 15 והבהיר לי כמה סקסית הקטנה הזאת, כמה יפה. מבפנים קודם כל.

הדבר שהכי אהבתי לעשות, חוץ מלכתוב ולהצחיק, היה לשיר.

לכתוב כתבתי מגיל 10 בערך. שירים או תחושות, סיפורים קצרים או חלומות.

לשיר תמיד שרתי. עם עצמי. בלב. כי התביישתי.

מידי פעם, כשאף אחד לא היה בבית, הייתי אוטמת את הקשר החיצוני ביני לבין העולם, כלומר סוגרת את כל החלונות בבית, כדי שאף אחד חלילה לא ישמע אותי שרה. ואהבתי אותי שרה ושנאתי שהתביישתי להשמיע את קולי.

בגיל 24, כשעברתי בחינות לבתי ספר למשחק, זה החל לבעור בי שוב.

משום מה, בבחינות, הרגשתי הכי בטוחה בעצמי כששרתי, אולי אפילו יותר מקטעי המשחק אותם הייתי צריכה להעלות.

ושרתי ואהבתי אותי. אני זוכרת שבבחינות לבית צבי שרתי את "הנסיך הקטן".

התביישתי שאמא תשמע אותי שרה. התביישתי מכולם חוץ מהבוחן בבית צבי. רציתי שהוא יאהב, אהבתי שהוא אהב.

במשך השנים הבושה הזו מלשיר הייתה עדיין חקוקה. לא הייתי מסוגלת לשיר ליד אנשים.

משהו עצר אותי. לא נתן לי להמשיך.

אחרי תקופה ארוכה בה החלטתי שאני חייבת להיות מי שאני באמת, אחרי למידה עצמית, תהליך של שינוי שעברתי בחיים בזכות כוח הרצון שהיום הייתי רוצה שישוב אליי, התחלתי לשיר בבית הספר למשחק.

אני זוכרת ששרתי את "נגיעה אחת רכה" בערב פתוח אחד. בסוף הערב ניגשה אליי בחורה.

"גרמת לי לדמוע", היא אמרה לי בהתרגשות. אמרה ולא ראתה את הדמעה שזלגה מעיניי. גם היא מהתרגשות.

כשאתה שר או כותב ונוגע באחרים, השגת את מטרתך. לרגש, לגעת, לגרום לאחר להיות איתך ברגע הכי נכון שלך, הכי שלם שלך.

לאט לאט התחלתי לשיר מול אנשים אחרים, אבל תמיד הפחד חלחל בי ונשאר איתי. תמיד.

תהליך השינוי שעברתי, גרם לי להרגיש את אותו פחד, להיות איתו ולהמשיך לצעוד איתו.

השיא היה, כששרתי מול יותר מאלף איש.

בהאנגר בגני התערוכה, בערב עטור ממון של חברת "פיליפ מוריס", עמדתי לבדי על במה.

מאחורי הקלעים המתינו איתי  לפני כן אייל גולן, נינט טייב, שירי מיימון, צביקה הדר(שהנחה), שלומי סרנגה, מושיק עפייה ועוד לא מעט זמרים ידועי שם.

אני זוכרת את התחושה המטורפת הזו. את האדרנלין שנשאר יומיים אחרי שירדתי מהבמה הענקית. אני זוכרת  גם את הפחד.

הילדה הקטנה שסגרה חלונות שבה אליי.

ילדה קטנה שלא העניקו לה בילדותה אף לא טיפה אחת קטנה של אמונה עצמית.

ילדה קטנה שהבינה במשך השנים שאם היא לא תעניק לעצמה אמונה, לא יהיה אף אחד בעולם שיעשה זאת.

ילדה קטנה שלמדה בכוחות עצמה, חוותה מסע של שינוי, רצתה בכל מאודה, לשיר על הבמה הגדולה הזאת.

והילדה שרה. ואהבו אותה. והיא אהבה כל רגע, והרגישה שהגשימה חלום.

ולרגע חזרתי להיות שוב אני. וירדתי מהבמה. ואהבתי כל רגע. וחיבקתי אותה. את הילדה שבי.

ויותר מכל הייתי גאה בה. על שעברה מסע, מחלון סגור אל במה גדולה.

זהו שיעור חשוב ללכת עם הפחד.

לא להתנגד לו, לחבק אותו, להיות איתו, להבין אותו ולהמשיך להיות מה שאנחנו רוצים להיות.

הערב הזה, בגני התערוכה, לעולם יהיה חקוק בליבי.

הוא מסמל בעיניי את מהותם של החיים.

אמונה עצמית ומחשבה הבוראת מציאות.

אל תפסיקו להאמין,

אוהבת,

שרונה.

 (ההקלטה נעשתה במחשב הביתי).