מושלמת היא הסיטואציה שהתפתחה לה ערב המשחק "הגורלי" נגד לאטביה בכדי להציב ראי בפני האוהד/אזרח הפשוט בישראל. ממש דילמה. מה יותר טוב: להתמודד עם ה"מציאות" ולצפות במורת רוח נוספת שהנבחרת, כנראה, תספק, או שעדיף לברוח ל"ריאלטי" ולצפות בגמר האח הגדול בערוץ 2? לא אתפלא אם רובנו בחרו באופציה השנייה - היא קורצת קצת יותר, שכן בבחירתנו בה זכינו לבידור זול שלא דורש מאתנו מאמץ. אחר כך חזרנו לשגרת יומנו, חזרנו להתלונן. לפחות שם, ב"בית האח הגדול" שלנו, היינו באמת מסוגלים להשפיע, שם הקול שלנו כן נחשב. במחיר של שקל או שניים היינו יכולים לעצב את העתיד, להשפיע על תוצאות הרות גורל. אס.אם.אס אחד ועשינו את שלנו. אולם מחוץ לקובייה הקטנה המציאות קשה, חם בה ומזיעים כל הזמן. התרגלנו אליה, כי אנו חזקים, פטריוטים טובים, ונאמנים, אבל בזה מסתיים המאמץ שאנו מוכנים להשקיע. אולי נכתוב טוקבק שיביע את "דעתי הפרטית בתור אזרח מודאג". אנחנו גם מוכנים לדבר על זה, אם תשאלו. כמובן שנחזור ונגיד ש"הכל חרא, אבל מה לעשות". בעיה שלכם, אתם שאלתם. אולי עדיף כבר שלא תשאלו. בוא נדבר על האח הגדול, זה זול – אנחנו אוהבים דברים זולים, יותר מדי יקר ונתחיל להרגיש פראיירים.

אז הנה שוב נבחרת ישראל משחקת משחק במוקדמות טורניר בינלאומי חשוב. מה חדש? הנה שוב הציפיות יורדות. הנה שוב באות התלונות והביקורות - על המאמן, על יו"ר ההתאחדות, על הקהל, על אצטדיון רמת גן וכו'. נראה כי לפחות בכל הקשור לספורט, האזרח הפשוט בישראל דווקא כן מסוגל להצביע ברגליו – על ידי זה שהוא משאיר אותן בבית. איזה מזל שיש את נבחרת ישראל בכדורגל שמאפשרת לאזרח הישראלי להביע את אי שביעות רצונו מה"מצב" על ידי זה שהוא לא יוצא מהבית. למרות שגם זה לא ממש עוזר.

"מה אתם רוצים?" אנחנו שואלים את הקברניטים עושי ההחלטות שמודדים לנו את גאוותנו הלאומית וגורמים לנו לאשמה. זוהי נבחרת פח, הסיכויים לעלייה נמוכים, אצטדיון רמת גן הוא פשע ארכיטקטוני, לוזון מושחת, פרננדז מנותק מהעם.

נבחרת ישראל בכדורגל כמשל: מהרגע הראשון ציפינו לגדולות מעצמנו, אבל המצב לא אפשר זאת. נשענים על תהילת העבר, אנחנו יודעים שאנו מסוגלים ליותר, אבל אנחנו במזרח התיכון, בבית האירופי. עין אחת לציון, השנייה לצ'מפיונס. אנשים מנותקים ומושחתים השתלטו לנו על העסק וזה מרגיז אותנו, אבל מי אנחנו שנעשה משהו בנידון? אנחנו לא סומכים על עצמנו (ואחד על השני), אז מייבאים מחו"ל. תמיר כהן בתור בלם? יהיה בסדר, אל תדאגו, יש מי ששומר עלינו מלמעלה. יהיה בסדר. לא בסדר? לא אשמתי, נדפקתי כי כולם שונאים אותי. למה שונאים? לא עשיתי כלום, הם מקנאים, הם תמיד קינאו. אף פעם לא פירגנו, לא יודעים לפרגן פה. אין מה לעשות. אז למה אנחנו מתפלאים? כלומר, למה אנחנו בכלל מצפים למשהו גדול מאלו שמנהלים לנו את הנבחרת הלאומית בכדורגל, אם אנחנו לא מצפים לכלום מאלה שמנהלים לנו את המדינה? כלומר, אנחנו כן מצפים למשהו מהם, בעיקר שיעזבו אותנו בשקט ולא יטרידו אותנו בשטויות שלהם. גם ככה הכל חרא, ושום דבר לא ישתנה, אז עדיף לראות ערוץ 2 ולהמשיך להתלונן, זה לא מזיק, זה יורד בכביסה צ'יק-צ'ק, זה 5 אחוז, זה הבית, המשפחה.

אם תלונות, תרעומות, התעצבנויות, העברת האחריות הלאה, ייאוש מהמצב, בריחה מהמציאות וכדומה היו פרמטרים להצלחה באיזשהו ספורט בינלאומי, אז "נבחרת" ישראל הייתה בוודאי כובשת את הפסגה. מידי שנה צומחים פה גדודים על גדודים של אתלטים מוכשרים בכל הפרמטרים, שכבר מימי עילומם מתאמנים ומפתחים את שריר הציניות וקבלת רוע הגזרה. זה יכול גם להיות אחלה ספורט. הקבוצות המנצחות יזכו בתהילת עולם, שמן ייחרט בהיכל התהילה לצד שמות גדולים כמו "אכלו-לי באר שבע", "שתו-לי חיפה", "זה-מה-יש תל אביב", "ככה-זה ירושלים" ועוד כמה אגדות חיות ומתות. חבל שספורט זה לא יוכר רשמית מחוץ למדינת היהודים – אין מה לעשות, נדפקנו.

ומה בכל זאת אפשר לעשות בשביל לשנות? אני אישית חושב שלא הרבה, לפחות בכל מה שקשור לכדורגל, לא עכשיו. אין לי ספק שיש כאן חומר אנושי מעולה שאוהב כדורגל ואכפת לו. אבל שם זה נגמר. אסור לנו להתפלא שהנבחרת שלנו נראית כך, שהכדורגלן הישראלי נראה כך, שההתאחדות נראית כך, אם אנחנו רואים את זה ולא עושים כלום חוץ מלהתלונן. כמו כל דבר הבעיה היא בחינוך: אנחנו רוצים לחנך את ילדינו שיעשו את הדבר הטוב ביותר בשביל עצמם. כיום, בישראל, לשחק כדורגל הוא לא אחד מהדברים האלה. הרי מיטב בנינו לא הולכים להפועל תל-אביב ולמכבי חיפה, הם הולכים לשייטת ולגולני. מיטב בנינו מסתכלים למעלה ורואים את הגיבור מטושטש הפנים, לא את הספורטאי המיוזע. מיטב בנינו לא נהפכים לפוליטיקאים או למורים, הם נהפכים לעורכי-דין או נכנסים להיי-טק. מיטב בנינו התרגלו למצב, ומחפשים כל דרך להקל על עצמם את בליעת הגלולה המרה. הם מעדיפים להיות גיבורים מטושטשים מאשר להזיע.

גילוי נאות: לא ראיתי את גמר האח הגדול, אבל גם לא את המשחק נגד לאטביה. בעיקר כי לא באמת אכפת לי, לא מג'קי ולא מנבחרת ישראל. אני דווקא פטריוט, אבל לא מזוכיסט. שני השידורים היו, אני מניח, לא משהו, התוצאה הייתה ידועה ולא הפתיעה אף אחד (מישהו באמת חושב שהניצחון הזה ישנה?). את המשחק של ספרד ראיתי. אני מרגיש אשם שאני לא עושה כלום עם זה חוץ מלהתלונן. הלוואי והייתי יכול לקבל על זה מדלייה.